"אנשים כאן תת רמה. אין ישראלי אחד שמסוגל להבין קינוחים שלי"

"אני חולם להיעלם, פשוט לחתוך עם האוטו ימינה, להיכנס לטרמינל ולעלות על המטוס הבא שיוצא מכאן, לא משנה לאן. הכי טוב לאיזה חוף. לטגן לבחורות מולטיות דגים על הגריל עטופים בעלי בננה".

כך אומר מאיר אדוני, השף ובעלי המסעדה כתית, בשיחה עם יהלי סובול למגזין "ליידי גלובס". אדוני עייף, כועס, רותח, ובעיקר מרגיש נבגד. ונמאס לו לשתוק.

"אני לא צוחק. אני בדרך לעוף הכי רחוק מכאן. המסעדה הזו היא מקדש לקולינריה, אבל אף אחד מסביב לא מבין את זה. כולם נכנעו לתכתיבים של הישראלי הממוצע, תני לו המבורגר, צ'יפס וסלט, שמסודר יפה בצלחת. תראו מה הולך מסביב. נהיינו מדינה של בראסרי. אנחנו תקועים עמוק בתוך שיפודי פרגיות.

"אני נוסע בכל העולם, ואני מרגיש שפה זו מלחמה אבודה. הקולינריה כאן פאתטית. מישהו במדינה הזאת מבין שזו אמנות? המדינה הזאת לא למדה כלום. המסעדות הטובות כולן נסגרו, ומה שנשאר מאחוריהן זה מסעדות שמוכרות לי עוף בשקל. נשארו רק הרמי לוי של המסעדות".

- אתה בשפיץ של הקולינריה המקומית. התקשורת מחבקת אותך. מה הבעיה?

"את מי מחבקת התקשורת? את מי? אני פה בזכות ולא בשום חסד. אני קרעתי את התחת ולמדתי והבאתי את עצמי למקום שהגעתי, ואף אחד לא יגיד שהוא הרים אותי או גידל אותי. אני יושב וקורא היום טוקבקים שמדברים עליי, אומרים לי 'תביא שווארמה' או 'מה זאת הפלצנות הזאת?'. תגידי לי מי מדבר ככה? מה זאת הרמה הזאת? תת רמה של אנשים. אין פה שום תרבות. אנשים רוצים שכונה. אנשים הם צ'וחים, מחפשים הכול שיהיה זול".

- תן דוגמה.

"אף אחד מהעם לא יכול להבין את הקינוחים שלי. תיכנסי אליי לקונדיטוריה. יש לי 120 צנצנות של פרודוקטים מכל העולם, שמשמשים לשישה קינוחים. מישהו במדינה הזאת יכול להבין את זה? אין פה רצון לקבל או רצון להעמיק".

 מאיר אדוני / צלם: בן יוסטר

- אז מה הפתרון?

"אני עף מפה. הולך למקום שיכולים להבין אותי. אני הולך להתחיל את החיים שלי מחדש בניו יורק. אומרים עליי שהתרבות שלי היא פלצנית ויומרנית. נכון, אני לא פונה לכל העם, אבל אני מביא לכם משהו אחר. מה, הכול זה בראסרי וקופי בר? אז אני עושה משהו שהוא אחר, והם אפילו לא באים לטעום את זה. זה מטריף אותי מה שרץ פה, הזבל שרץ בכל המסעדות. הפנקוטות והפבלובות הפאקינג חרא שרץ בכל העיר - זה מה שאתם רוצים? אז אני לא משחק את המשחק הזה".

- בחרת להיות אליטיסט.

"אז מה, אליטיזם זו קללה? אנשים לא נכנסים לאכול כאן, כי הם מפחדים. מפחדים מהאוכל, מפחדים מהכסף, מפחדים ממני. ואני אומר תנסו מה אכפת לכם? זה כמו לקרוא ספר או לראות סרט טוב. תבואו, תשבו, תנסו - לא אמרתי תאהבו, אמרתי תחוו את החוויה. מה שאני מציע פה היום מתחרה במחירים של כל העיר. מחירים כמו במסעדות שעובדות חמש דקות על האוכל. אני מרגיש כמו מישהו שכתב ספר, אבל אף אחד לא קרא אותו".

- אז למדת את חוקי המשחק - ואתה מציע היום עסקית ב-135 שקל.

"ועדיין אומרים לי 'אתה עושה אוכל לאלפיון העליון'. מים מינרלים ממותגים בבקבוק זכוכית, מנה ראשונה, מרענן חיך, עיקרית וקפה עם פטיפור ב-135 שקל. ועוד שתי מפות בד לבנות, מפות, מפיות וגביעי קריסטל. מה עוד? נמאס לי להגן על האמונה שלי. אני עייף ואני רותח. אני לא בא לחנך אף אחד, ובטח לא להצטדק על האוכל שלי. תסתכלי מסביב על השפים הקולגות שלי: כולם ויתרו. פעם לא הבנתי אותם, הייתי בתוך המלחמה, אבל היום אני יכול להצדיק אותם. בשביל מי יש פה להתאמץ? למי אני אבשל? בשביל מה? בשביל 60 איש ביום? במצב אופטימלי צריכים להיות כאן 150 סועדים ביום".

פתאום כסף נהיה מסריח

- אתה חושב שיש קשר למחאה של הקיץ האחרון? שזה לא יאה להתייצב במקדש קולינריה בעת הזאת?

"התפתחה פה תת תרבות של שנאת עשירים. דנקנר הפך לאויב העם. באמת נוחי דנקנר אחראי לכל הרע במדינה? יש פה 20 טייקונים שמשלמים מסים בסכומי עתק ותורמים למדינה. גם הם יכולים לקום ולעזוב. אני לא מבין לאן כל זה הולך, מה זה העליהום הזה על כל מה שטיפ-טיפה יותר גבוה?

"פתאום לשלם כסף טוב על ארוחה במסעדה נחשב למשהו אסור. זה לא נתפס. אסור שמשהו יהיה מזוהה עם כסף. אז אומרים לי על ארוחת ערב טובה ב-500 שקל לזוג, שמשפחה שלמה יכולה לחיות מזה שבוע. זה נכון, אבל אי אפשר לתרגם את הכול ללחם במכולת. חומרי גלם טובים עולים הרבה, החשיבה, היצירה, זה אמנות כמו תיאטרון או מוזיקה. מה זה הדבר הזה שבורחים מכל מה שקשור ליצירה? שבורחים מכל מה שקשור לכסף, להשקעה? כאילו הכסף מסריח, כאילו כסף זה בהכרח מושחת".

■ הכתבה המלאה - במגזין "ליידי גלובס"