מדוע הם רוצים נשיא עשיר?

בעוד שישראלים פיתחו טינה מעמדית כלפי מנהיגים פוליטיים שצברו הון אישי, האמריקנים מאוהבים ברעיון שמוצאו של נשיאם מאצולת ממון וששאיפתו להנהיג לא נולדה בתרבות של עוני וחיים בפארק קראוונים.

סיפור האהבה של אמריקה ועושר, לא פסח על תחושת מצוינות מוזרה שחש אפילו אמריקני דל אמצעים, כלפי נשיא שבלילו הראשון בבית הלבן אינו מנהל מלחמת כריות בחדר השינה של לינקולן. אלה נשיאים מרקע עני כביל קלינטון וכברק אובמה שהשכירו לילה בחדרו של לינקולן בעבור תרומה לקמפיין הבחירות שלהם. ג'ק קנדי אירח את חבריו בבית הלבן בחינם.

באומה שבה קל לעתים לשכוח מה משקף את מה; המציאות את האגדה או להפך, מקבלת ההערכה הבריאה שרוחשים האמריקנים לכסף, ממשות מוזרה כאשר החיים נוגעים במועמדים פוליטיים.

נדמה שהאזרח האמריקני המצוי, תוצר רדוד לעתים של תרבות פופולרית, נוטה להאמין כי נשיא עשיר שהגיע לבית הלבן עם סרוויס כסף מהבית יחמוד פחות את הקופה הציבורית, לא יתפתה למעול באמון בוחריו ויעשה את תפקידו בשם תחושת השליחות שעליה חונך.

אם נוצרים לרגע את הציניות ועוצרים להרהר, זו תכונה יפה ועדות לרבגוניות מחשבתית. אדנותיות, רקע משובח וחינוך טוב, אינם נתפסים באמריקה כדבר רע. נהפוך הוא.

עם מגע של קלאסה

אחת הטענות המקדמיות כלפי קלינטון הצעיר טרם שהתעדן והתעשר, הייתה מוצאו העני, סגנון חייו הבולמוסי ומגורז האצבעות, אחיו החורג והמסומם רוג'ר ואביו הנעדר. כל הסממנים המאפיינים פרק בסדרה "רוזאן". ג'ימי קרטר זכה ליחס דומה.

מגדל הבוטנים מג'ורג'יה נתפס כניצב בסרט "גברים במלכודת" יותר מאשר כקצין בחיל הים וכנשיא. גם קרטר היה מטופל באם שפיזרה סביבה תבונה דרומית ובאח סובא בירה בשם בילי, שקרא למועמר קדאפי "חברי הטוב".

אמריקנים אוהבים את הנשיאים שלהם עם מגע של קלאסה וגברת ראשונה כג'קי קנדי שנכנסת לבית הלבן עם תוכנית שיפוצים מפורטת ומיד מחליפה וילונות.

ציון 40 שנה השבוע לפרשת ווטרגייט, שתחילתה בפריצה למשרדי המפלגה הדמוקרטית ב-17 ביוני 1972, היא הזדמנות להיזכר ברקע העני, בתחושת המרירות והקיפוח והקנאה הפתולוגית של ריצ'רד ניקסון בבני שבט קנדי. ניקסון היה יותר מנוכל פוליטי. הוא היה גנב שנטל לכיסו האישי כספי בחירות, קיק-בקים ושוחד. בעולמם הרוחני מעדיפים באמריקה נשיא נואף על פני נשיא גנב.

למרות שושלת אצולה (דודו טדי היה נשיא), סיגריה בפומית, מרטיני יבש וממון אישי רב, ספק אם היה במאה שעברה נשיא אהוב יותר מפרנקלין רוזוולט. הארי טרומן, סגנו שירש אותו, היה חייט בעל הליכות עממיות. הוא לא נהנה ממנת האהבה שבה זכה קודמו. הנשיאים בוש, האב והבן, שמוצאם ממשפחת עשירים מופלגת ממתחם קניבנקפורט במיין, נהנו מאהדה עממית ומוזרה בעיני זרים.

רומני שוקל 200 מיליון דולר

גם עונת הבחירות הזאת עומדת בסימן כסף נגד נשמה. מיט רומני נכנס לזירה כשהוא שוקל כ-200 מיליון דולר ואב שהיה מושל לפניו. לאובמה האוחז בכתר ומבקש ארבע שנים נוספות, היה אב קנייתי והיסטוריה שהיא יותר שורשים מאשר שושלת.

כאשר לקחו את רומני לראות כיצד חיים עניים, עמלו מישל וברק אובמה על כל דולר וניסו להחזיר את הלוואת הסטודנטים הכבדה שלהם. הנושא הכספי אינו סכמטי ומאובן בתודעת הבוחר. אין כלל בדוק שלפיו ינצח מועמד עשיר מועמד עני כל פעם. הדברים מעט יותר מתוחכמים.

חוץ מאשר בטעויות ניווט לאומיות שאינן דבר שבשגרה, מצליחים האמריקנים לבחור נכון לעצמם. החטאותיהם גדולות ומהדהדות אבל כך גם הרקורד של בחירה מוצלחת.

עם עבר מפואר של קצין, לוחם ושבוי מלחמה אמיץ, ועם רעיה שבידיה זיכיון של בירה באדווייזר, לא הצליח ג'ון מקקיין להביס את התקווה הגדולה שייצג אובמה הלא מוכר. כסף אינו שובר שוויון אבסולוטי ללא תנאים מתלים. אבל קשה שלא להתעלם מהקביעה שאמריקנים הולכים שבי אחרי חבילה העשויה מאישה יפה, כלים נאים ומועמד ללא תקרת אשראי.