שבועת אמונים לארץ ישראל

תריסר ראשי ממשלה כיהנו בישראל מיום הקמתה. רק בשניים מהם, מנחם בגין ויצחק שמיר, נעצה המפלצת הנאצית את מלתעותיה: הוריו של בגין נספו בגרמניה, בני משפחתו של יצחק שמיר נרצחו בעיירת הולדתם בפולין.

לא הכרתי מקרוב את מנחם בגין, ולפיכך אין ביכולתי להעיד עד כמה השפיע גורלה המר של משפחתו על מהלכיו הציבוריים ועל משנתו הרעיונית. לעומת זאת, במחיצתו של יצחק שמיר, מפקדם הנערץ של אבי עמנואל הנגבי ואמי גאולה כהן, זכיתי לפעול שנים רבות כיועצו במשרד החוץ, כמנהל לשכתו כאשר ניצב בראש ממשלת ישראל, וכחבר כנסת מטעם תנועת הליכוד בראשה עמד.

מחויבות בלתי-מתפשרת

בשיחותינו שבו ועלו תחושותיו הקשות על בגידת השכנים הפולנים, שרצחו את אביו ואמו ואחיותיו הקטנות.

תאוות רצח היהודים מצדם של אלה שעד לפני ימים ספורים היו ידידי המשפחה, לא משה מתודעתו. שמיר מעולם לא אמר לי זאת מפורשות, אך תמיד הרגשתי כי הטרגדיה הנוראה עיצבה את אישיותו. מסקנתו הייתה נחרצת: אל לו לעמנו להיות תלוי בחסדי אחרים. אם חפצי חיים אנחנו - חובה עלינו להיות אדונים לגורלנו.

השקפה טוטלית זו דרבנה את שמיר להצטרף למתי המעט, "כנופיות המטורפים", שקראו תיגר על האימפריה הבריטית ששלטה בארץ. היא זו שהעניקה לו כוח לשקם את מחתרת לוחמי חרות ישראל (לח"י), שכמעט התרסקה לאחר שמייסדה יאיר שטרן נרצח בדירת מסתור בתל אביב. גם כראש הממשלה הייתה זו מחויבותו הבלתי-מתפשרת לגורל היהודי, שאפשרה לו להדוף לחצים אימתניים ולהישאר נאמן לעקרונותיו המדיניים.

במפגשים השנתיים של יוצאי הלח"י, כשהמנון המחתרת שחיבר יאיר, "חיילים אלמונים", נישא בפי כל באי האירוע, הבטתי בו וראיתי כיצד כל גופו נוטל חלק בשירה. זאת לא הייתה רק השתתפות במחווה המוזיקלית. לפני הכול הייתה זו מעין שבועה של ראש הממשלה להתמיד ולהיאבק ללא סייג על דרכו האידאולוגית, שהרי כפי ששורר יאיר "משורה משחרר רק המוות".

שמיר אכן מעולם לא נפרד משורת הלוחמים. גם כאשר זכתה המדינה בעצמאות, מצא עצמו מפקד על פעולות נועזות במסגרת "המוסד". גם בעת שכיהן כראש הממשלה, קדמה אחריותו כלפי הנושאים בנטל הביטחוני לכל שיקול או אינטרס אחר. נוכחתי בזאת כאשר סערה עזה, חסרת תקדים, טלטלה את המדינה כולה.

הייתה זו "פרשת קו 300" שפרצה בשנת 1986, לאחר שראש שירות הביטחון הכללי הורה להרוג שני מחבלים שהשתלטו על אוטובוס לצורך פיגוע מיקוח ונלכדו חיים. ראש השב"כ טען כי נתן את ההנחיה "בסמכות וברשות", קרי בידיעת ראש הממשלה. שמו הטוב ואפילו גורלו הפוליטי של שמיר עמדו בסכנה. בשיחותיו איתי, ועם כל צוות לשכתו, הפריך שמיר חד-משמעית את האשמותיו של ראש השירות. הפצרנו בו שוב ושוב להבהיר בפומבי את האמת, אך הוא לא אבה לשמוע: "לא אתן ידי לפגיעה כלשהי בשירות הביטחון, גם אם אני הקורבן לעלילה זדונית". שמיר אכן לא השמיע הגה בציבור להגנתו, ורק לאחר חודשים ארוכים נחשף כי לא נמצא יסוד להאשמות כלפיו, וראש השב"כ נאלץ להתפטר מתפקידו.

בשונה מן הנפילים

שמיר היה מודע היטב לכך כי תקיפותו המדינית עלולה להסב לו ולתנועתו נזק אלקטורלי, אולם הוא לא היה מסוגל לעשות שקר בנפשו. שבועת האמונים שלו לארץ ישראל, למפעל ההתיישבות ולמורשת ז'בוטינסקי, הגבילה את יכולת התמרון הפוליטית שלו. הוא סרב להתפתות לרוח השעה, לאופנות תנודתיות ולאשליה עצמית, על אף שהבין כי הוא עשוי לשלם בגין עמידה איתנה זו מחיר אישי.

מאז היוודע דבר לכתו מאיתנו אמש, מרבים המספידים להגדיר את שמיר כמי שנמנה עם אחרוני "דור הנפילים". אינני עושה שימוש בביטוי שגור זה, שכן התייחסותם של המקורות היהודיים ל"נפילים" הנזכרים בסיפורי המקרא אינה חיובית כל-כך.

בשונה מן הנפילים, ששמם נגזר על-פי המסורת מנפילתם מן השמיים אל בני האדם שעל פני האדמה, יצחק שמיר היה ככל האדם, איש משפחה אוהב, על מעלותיו וחולשותיו. אלא ששמיר אילף את עצמו, במשמעת הברזל הייחודית למרבית עמיתיו לשבט הלח"י, להסיט הצידה, ככל שבן אנוש מסוגל, את האישי והקטנוני והאנוכי, למען החזון הלאומי והממלכתי הגדול. במובן הזה אכן כמעט ולא נותרו "עוד אנשים כמו האיש ההוא"...

הכותב כיהן כמנהל לשכת ראש הממשלה של שמיר, כחבר כנסת וכשר