הצעה לביבי בעניין החרדים

לרשותו של ראש הממשלה עומדת קואליציה רחבה בת 94 חברי כנסת. אין לו אילוצים קואליציוניים, והוא מסוגל (אם רק ירצה) להעביר כל חקיקה, קל וחומר בעניין גיוסם של בחורי הישיבות.

נושא כאוב זה, של חוסר שוויון בנשיאה בנטל השירות הצבאי, מטריד, ובצדק, את הציבור החילוני וגם חלק מהציבור הדתי (הכיפות הסרוגות), ומבחינה זו מצפים מבנימין נתניהו שיפעל ברגישות, אבל גם בנחישות.

לאחר שבג"ץ ביטל את חוק טל, מונתה ועדת פלסנר, שבפועל התפזרה או נכון יותר פורקה, והכדור הבוער הוחזר למגרשו של ראש הממשלה. למען האמת, הוא תמיד היה שם.

לא יכול להיות ויכוח שקיימת בעיה ציבורית חריפה המחייבת הסדר. עדיף כמובן להתוות הסדר חדש בהסכמה עם הסיעות החרדיות (שיעמוד במבחן בג"ץ), ואולם אם הדבר אינו ניתן ליישום, יש לפעול לשם תיקון העיוות והעוול החברתי, גם במחיר של "ברוגז" זמני עם המגזר החרדי, שהרי לכולם ברור שאין לו מה לעשות באופוזיציה.

גיוס או שירות לאומי אינו רק צו השעה, בסופו של יום הדבר יפעל לטובתו של הציבור החרדי, שהגיעה העת לשלבו בכל שדרות החיים, העבודה והעשייה, ולהעלות את רמת החיים שלו ואת מצבו הכלכלי.

הציבור החילוני אינו חולק על זכותם של בחורי הישיבות ללמוד ולהאדיר תורה, ואולם אין וגם לא יכולה להיות תשובה עניינית מדוע אינם נושאים בנטל הלאומי.

כולם דוגלים בשוויון זכויות, אבל, מטבע הדברים, בצד הזכויות קיימות גם חובות וביניהן שירות צבאי. סוגיה זו של חוסר שוויון בנטל מהווה את מוקד וליבת החיכוך המתמיד בין חילוניים לחרדים, ואם לא יימצא לה פתרון, נגיע במהרה להקצנה מיותרת.

בראשית דבריי עשיתי שימוש בשתי מילים חשובות: "ברגישות" ו"בנחישות". ברגישות - משום שעל הציבור החילוני מוטלת החובה להסדיר בעיה כאובה זו, מתוך הבנה (ולא מתוך הסכמה) למניעי ההתנגדות האידיאולוגיים של הציבור החרדי, קרי, ניתוק (ואפילו זמני) מלימודי תורה; ובנחישות - משום שזו חובתו ועל הציבור החרדי להבין שמה שהיה לא יהיה עוד, ומוטב שעה אחת קודם.

הצעתי להסדר

עד כה לא חידשתי דבר, והנה הצעתי להסדר לגבי המגזר החרדי:

(א) יושת גיוס חובה לצבא או לשירות לאומי (לפי בחירת המתגייס), על כל מי שכשיר לכך מבחינה רפואית בגיל 18 (ולא בגיל 23, כאשר המתגייס כבר נשוי ומטפל בילדים);
(ב) לא יהא פטור לעילויים, הם קיימים גם בקרב הציבור החילוני;
(ג) שר הביטחון, באישור ועדת חוץ וביטחון, יקבע רשימה של מוסדות ציבוריים, כמו למשל, בתי-חולים, בתי-אבות, בתי-ספר, גני ילדים, משטרה, משמר אזרחי וכו', ששירות במסגרתם ייחשב לשירות לאומי;
(ד) המוסדות שאליהם יצוותו המתגייסים החרדים ייקבעו בקרבה למקום מגוריהם או לימודיהם (חרדי מבני-ברק לא ישרת בירושלים, והפוך), וקרבה זו תאפשר את המשך הלימודים הסדירים;
(ה) בשלב הראשון המתגייס החרדי ישרת במשך 5 ימים בשבוע, בשעות הבוקר או בשעות אחר-הצהריים, כל יום במשך 5 שעות - זו הקלה משמעותית ביותר לעומת מתגייס רגיל שמשרת 24 שעות ביממה ומגן בגופו ובנפשו על עמו ומדינתו, לרבות על המגזר החרדי;
(ו) יושתו סנקציות כספיות מוסדיות ואישיות על כל מי שחייב בגיוס ואינו משרת בצבא או בשירות לאומי (עד כמה שאני מבין, סוגיה זו של הטלת סנקציות אישיות היוותה סלע מחלוקת מרכזי בוועדת פלסנר).

אקדים ואומר כי אין כל טעם בהטלת סנקציות פליליות, ואין להכניס משתמטים וסרבנים חרדיים לבתי-סוהר, כך לא "מכניעים" אנשים עם אידיאולוגיה ואמונה דתית עמוקה.

לעומת זאת, יש מקום להטיל סנקציה כספית מוסדית, על-ידי הקטנת סכום ההקצבות הכספיות של הממשלה ושל הרשויות המקומיות למוסדות הלימוד החרדיים, כדי כפל מספר בחורי הישיבה המשתמטים לעומת מספרם של כלל הלומדים. לדוגמה: אם בישיבה מסוימת לומדים 300 איש, וקיימים 30 משתמטים סרבנים - סכום ההקצבות יוקטן בשיעור של 20%.

אשר לסנקציות כספיות אישיות שיושתו על המשתמטים הסרבנים (דבר שעורר זעם רב בקרב המגזר החרדי), הייתי מציע לקבוע תקופת מעבר בת 3 שנים (ללא סנקציות אישיות), שבמהלכה תיבחן ההיענות של הציבור החרדי לחובת הגיוס.

אם בחינה זו תצביע על חוסר היענות, יושתו גם סנקציות כספיות אישיות, במובן זה שהמשתמט ובני ביתו לא יהיו זכאים לסיוע או לתמיכה כלשהם של הממשלה או של רשות מקומית, למעט קצבאות ילדים שאותן אין לשלול בחזקת "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה".

במכוון לא התייחסתי לסוגיית הגיוס לצבא או לשירות לאומי של ערביי ישראל, סוגיה קשה וכאובה כשלעצמה, שיש לה - ובצדק - השלכות והיבטים מהותיים שונים בתכלית, ואל לו לראש הממשלה לערב מין בשאינו מינו.

ביבי, פעם אמרת (בהקשר אחר ולהבדיל אלף הבדלות): "ירצו יקבלו, לא ירצו לא יקבלו". אותו היגיון חייב לחול בעניין גיוס בחורי הישיבות. שיקולים קואליציוניים אינם רלבנטיים. לך קדימה, הדבר בידיך! אל תירא ואל תשתמט. מוטלות על כתפיך משימות לאומיות והיסטוריות הרבה יותר קשות וסבוכות.

הכותב הוא ראש משרד עורכי הדין כספי ושות'.