הכשל של פרקליטות המדינה

"למה שאני ארדוף את אדון אולמרט... הרי אין לי חשבונות נגדו, אישיים או פוליטיים", אמר אתמול פרקליט המדינה משה לדור. שאלה טובה, ובמקומה. לא, אני לא בין אלה הסבורים שהפרקליטות עשתה למדינת ישראל פוטש פוליטי בהדחת אהוד אולמרט מראשות הממשלה; הפרקליטות אינה פועלת ואינה חושבת כמו גוף פוליטי. אבל יש בפעולת הפרקליטות בעניינו של אולמרט - ולא רק בעניינו - כשל מבני חמור.

כישלונה של הפרקליטות אינו ספציפי לאולמרט. פגשנו אותו בהעמדתו לדין של שר המשפטים יעקב נאמן, בקדנציה הקודמת שלו. נתקלנו בו במשאבים הפרוורטיים שאותם השקיעה הפרקליטות בעניין הנשיקה של שר משפטים אחר, חיים רמון. פגשנו אותו בלהט להעמיד לדין את אולמרט על כל סעיף אפשרי ובלתי אפשרי. שם, ולא רק שם.

אבק של חשש

זה הכשל: בעניינו של שר המשפטים הממונה על הפרקליטות, בעניינו של ראש הממשלה שהוא ראש המערכת כולה, וגם בענייניהם של בכירים אחרים, פרקליטות המדינה חייבת בעיני עצמה להיות צדיקה יותר מהאפיפיור.

הציווי הגנטי של פרקליטות המדינה מחייב אותה לראות עצמה בעיניים המחמירות ביותר, כשמדובר בגורמים פוליטיים, וככל שהם קרובים יותר לפרקליטות עצמה, כך המבחן הפנימי שבו מעמידה הפרקליטות את עצמה, מחמיר יותר. רק שלא יקום חשש ולא אבק של חשש, שמא הפרקליטות מטה פנים לטובת בעלי השררה. זהו מבחן בוזגלו ההפוך במלוא עוצמתו.

ברמת הצדקנות המאפיינת את הדיון הציבורי בישראל, מצב זה הוא בלתי נמנע, וגם לא בר-שינוי. הפרקליטות היא גורם מובל בתהליך הזה, לא פחות ממה שהיא גורם מוביל. צדקנות בתקשורת, צדקנות בכנסת, צדקנות בציבור - כושר העמידה שמפגין פקיד-ציבור אינו מתבטא היום בהגשת כתבי-אישום נגד פוליטיקאים, בחקיקה נגד טייקונים, ברגולציה הפוגעת באינטרסים כלכליים.

חוט השדרה של פקיד-ציבור מתבטא היום - כמו תמיד, הפוך על הפוך - ביכולת לעמוד מול פופוליזם ציבורי הולך וגובר, ביכולת לקבל החלטות נגד הזרם השוטף הזה. נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, מסוגל לכך, אבל הוא כמעט יחיד במערכת הציבורית הישראלית היום.

בשלב זה ברור כי פרקליטות המדינה - ולא רק הפרקליט העומד בראשה משה לדור - אינם מסוגלים לעמידה כזו. ההכפשה שנחשפים לה היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה המחליטים שלא להעמיד לדין פוליטיקאי, עולה ביחס ישר לבכירותו, ובכך הם לא עומדים. ואולי בימים אלה זו באמת דרישה קשה מדיי מפקיד ציבור, לפחות כזה שאינו אייקון בינלאומי כמו נגיד בנק ישראל.

ברמה הכוללת אין לי פתרון להציע, זולת מנהיגות אמיצה - מהסוג שאין לנו כרגע; הרי על הזיגזג המאפיין את המערכת הפוליטית ואת העומד בראשה אין צורך להכביר מילים. ברמת הפרקליטות, לעומת זאת, יש פתרון ברור, והוא מורכב משני נדבכים.

הגנום הפרקליטותי

ראשית, מדינה שאינה יודעת לעשות לעצמה סדר-עדיפויות נכון, פוגעת בעצמה אנושות. חשוב השוויון בפני החוק, אבל צריך לאפשר גם לראש הממשלה לנהל את ענייני המדינה. כפי שעשו מדינות אחרות, גם אנחנו חייבים - למרות גל הצדקנות - להגביל מאוד את האפשרות לפתוח בחקירה פלילית נגד ראש ממשלה מכהן לעבירות מועטות וחמורות במיוחד, ולעכב את תקופת ההתיישנות לזמן כהונתו. מושלם? לא. אבל במאזן סדרי העדיפויות הלאומי, חיוני.

שנית, הניסיון מלמד שאי-אפשר להותיר את שיקול הדעת בדבר העמדה לדין של שרי משפטים, ראשי ממשלה ואולי גם בכירים אחרים, בידי הפרקליטות. חשש מראית העין, האווירה הציבורית המתלהמת והגנום הפרקליטותי פשוט אינם מאפשרים זאת.

דבר לא ייגרע משלטון החוק בישראל אם החלטה על פתיחת חקירה ועל העמדה לדין של אלה, הממונים על הפרקליטות עצמה, תעבור בדיקה נוספת במתכונת של grand jury, המורכב, למשל, משופטים בדימוס וממומחים לדין פלילי מהאקדמיה.

את מחיר הכשל הזה שילמו לא רק אהוד אולמרט, יעקב נאמן, חיים רמון ואחרים. את מחירו שילמנו כולנו בשיתוק הנהלת המדינה לאורך תקופה ארוכה, שבה נחקר ראש הממשלה; בהעפה מתפקידו של ראש ממשלה נבחר ומכהן. במחיר הזה אי אפשר וגם לא צריך לעמוד.

הכותב, לשעבר הממונה על הגבלים עסקיים, הוא שותף-מנהל במשרד עוה"ד תדמור