תנו כבוד לפחד

אין דבר כזה ללא פחד. פשוט אין. "לא לפחד כלל", הצחקתם אותי, "לא יודע פחד", שקר גס, אין חיה כזאת. באמת. הפחד הוא המנגנון הבסיסי, הפרימיטיבי והמרתק ביותר, שמגן על כל היצורים, גדולים כקטנים. העיקרון הביולוגי פשוט: מאחר שהקיום וההישרדות הם מטרתו של כל אורגניזם אנושי (מזכיר קצת את הפוליטיקה), אז בד.נ.א. הבסיסי של כמעט כל יצור חי מוטבע הדחף להימנע מלהיטרף על ידי החבר'ה מהקומה למעלה בשרשרת המזון.

בלי פחד, לחתולה אין סיכוי

הפחד מתורגם למנגנון אינסטינקטיבי ומסעיר שנקרא "הילחם או ברח". דמיינו חתולה שנתקלת בכלב - גבה מתקמר, שערה סומר, ציפורניה נשלפות, שיניה נחשפות, ואז היא בוחרת אם לשרוט את אפו תוך כדי האפשרות לחטוף ביס, או לטפס על איזה עץ.

בלי הפחד, לחתולה אין סיכוי. היא תחצה בשוויון נפש את הכביש, תתעלם מנביחות הדוברמן העצבני של השכנים, תתעלם מנחש צפע מזדחל, ותגמור בקלות את תשע הנשמות שהוקצבו לה.

האדם הוא יצור מורכב יותר. הוא, למשל, היחידי בטבע שהצאצאים שלו חסרי ישע במשך תקופה כל כך ארוכה. בלי טיפול צמוד הם לא ישרדו אפילו יום - הכול כדי לאפשר את התפתחות המוח העצום שמאפשר אחר כך את כל היכולות המדהימות והנוראיות של המין האנושי, וביניהן ייצור פחד מלאכותי, משתק, מצמית וגם מענג.

מותחן, סרט אימה, רכבת הרים, צניחה, רכיבה על אופנוע, צלילה עם כרישים, באנג'י - כולם נועדו לעורר את הפחד באופן נשלט, כך שנהנה מיתרונות האדרנלין, ונתענג על הריגוש. לחובבי הז'אנר, כמובן.

שיתוק ודיכאון

בפרסומת המצוינת נגד שתייה ונהיגה, מסבירים שאחרי ששותים, מי שנוהג ברכב זה האלכוהול, והוא נהג מסוכן, כי הוא מערפל את הפחד, מרדים אותו, וגורם לנו לקחת יותר סיכונים. בצד השני של הרצף נמצא הפחד הקיצוני.

במינון גבוה מדי, פחד גורם לנו שיתוק, דיכאון וחוסר תפקוד. כן, אני מתכוון גם לנהג המפוחד בפיאסטה, שחושב שלנסוע על 60 קמ"ש בכביש 6 זה בטוח. זה לא, גבר, תלחץ על הדוושה לפני שנגמור כולנו בתעלה.

האתגר האמיתי, לדעתי, הוא לחיות עם הפחד. לתת לו כבוד. לא להילחם בו, אבל גם לא לתת לו להרים ראש. לאלף אותו. באוטו אסור לתת לו לנהוג, אבל אסור שהוא יירדם מאחור. הכי טוב שהוא ישב לידי. בשקט, רוב הזמן. אסור לתת לפחד לשלוט. ברטולט ברכט כתב על העניין הזה: "לפני שנים, כשלמדתי לנהוג במכונית, ציווה עליי מורי שאעשן סיגר. וכשהסיגר במערבולת התנועה כבה, הוא גירש אותי מן ההגה... הרגשתי חוסר ביטחון, אמר. אני, הנוסע, נבהל כשאני רואה שהנוהג ברכב עסוק מדי בנהיגה".

כשרוצים לתאר את הפחד הגדול ביותר אומרים: פחד מוות. אבל הפחד האמיתי שלי הוא שהוא ישתלט על החיים. אני רואה את הבן הקטן שלי, וכמו במשחק מחשב, כל מהלך שלו, כל תנועה, כל משחק שלו, מלווה בדמיוני העשיר מדי, במין בלוניות קטנות של תג מחיר שמתריעות על הסכנה האפשרית.

הנה הוא רץ אחרי הכדור: "תיזהר! מהפינה של השולחן!", קול זועק בתוכי, ואני נושך שפתיים, מכניע את הפחד כדי שהוא לא יימנע מריצה משוחררת אחרי כדורגל; הנה הוא מטפס על עץ: "הענפים יכולים להוציא לך עין!", הפולנייה הקבורה בתוכי מצטווחת, ואני משתיק אותה בגסות: "תני לילד ליהנות, מקסימום שריטה קטנה ומחשלת". הוא קופץ לבריכה, בלי בעיה, אני רואה את סף הבטון, את הפינה של המדרגות, את אובדן השליטה, ושותק. זה כואב מבפנים, אבל אני רוצה לאפשר לו לחיות.

זה נכון גם לגביי.

לדעת לג'נגל

האל-פחד האמיתי הוא לחיות. לחיות באמת. לזכור שכל הפחדים קשורים לאמצעים ולא למטרה. ולשנן את זה לעצמך. הפחד הכי גדול של גברים, הורים לילדים, לדעתי, הוא חוסר היכולת לפרנס אותם.

זה קשור לפחד מפיטורים, לפחד מהמינוס בבנק, לפחד מהמשכנתה, לפחד מהוצאות שגוברות על ההכנסות. זה פחד מוצדק. ההתמודדות הזאת יכולה להשכיח מאיתנו שהפרנסה חשובה, אבל היא רק אמצעי לגידול הילדים ולחינוכם. האל-פחד האמיתי זה לדעת לג'נגל. גם לעבוד וגם להתפנות לשעתיים בבריכה. לא רק לשיעורי השחייה, לא רק לחיזוק הסגנון בחתירה, סתם להיות בבריכה. לשחק תופסת מים, או לחקות צלילות של דולפין.

האל-פחד האמיתי הוא לעצור רגע במרוץ, להתקשר לחבר וסתם לקפוץ לקפה. האל-פחד האמיתי הוא להעיז, לשאול, לחקור, להגיד: אני לא יודע, או טעיתי, או אני מצטער, לא התכוונתי. ולהקשיב לדעות הפוכות משלך, ולהגיד לעצמך: "וואלה, אולי יש בזה משהו?".

כי האל-פחד הכי אמיתי זה להיות עצמך, ולא הפוזה שפיתחת. האל-פחד האמיתי זה להיישיר מבט לעצמך ולומר: בזה אני טוב, בזה אני גרוע, ובאלה אני יכול להשתפר. בלי פחד.