אוי ואבוי, אין מדליה...

1. הכי אהבתי את הטורים שהופיעו באתרי האינטרנט חצי שעה אחרי שהסתיים המשט של קורזיץ. קורזיץ עוד לא הגיעה לחוף להתייפח על המדליה שהלכה, ובארצישראל כבר הוכתרה המשלחת הישראלית כאכזבה, תשתיות הספורט במדינה רקובות, אנחנו סובלים מפיגור תרבותי, פיגור גנטי, פיגור כללי, אפילו ענף השיט המוצלח טבע ואינו עוד, ויאללה לשלוח את כולם הביתה. אם קורזיץ בטעות מביאה מדליה, אלוהים ישמור איזה חגיגות נפתחות פה ("הלו, לי, זה ביבי"). המשלחת בסה"כ עומדת בציפיות, והתשתיות סבירות.

מילא כותבי הטורים והפרשנים. הבוקר (ד') זה היה מנכ"ל הוועד האולימפי, אפרים "זיגי" זינגר, שאמר שהכישלון של הספורטאים לא להביא מדליה בפעם הראשונה אחרי 20 שנה הוא הזדמנות לעשות בדיקה מעמיקה של מצב הספורט הישראלי. תגיד, זיגי, אם שטילוב וקורזיץ מביאים מדליות הכל בסדר?

יו"ר הוועד האולימפי צביקה ורשביאק תהה בעקבות המשלחת ללא המדליות, כי "אולי הגיע זמני ללכת". 700 שנה ישבת על הכסא, צביקה, וכל מה שהיינו צריכים זה לחכות ליום אחד בלי רוח בווימות'?

אני לא יודע מתי הפך המרוץ אחרי המדליה לחזות הכל. לדבר שקובע אם הכל בסדר או לא בסדר. כנראה ב-1992 עם המדליות של ארד וסמדג'ה. כשהמרוץ אחרי מדליה הוא הדבר העיקרי, ואולימפיאדה אחרי אולימפיאדה הצלחנו להביא לפחות ספורטאי אחד לפודיום, אפשר לדחות את ועדות הבדיקה. אפשר להמתין עם השאלות למה כמות העוסקים בספורט בישראל היא כה נמוכה; למה עסקני ספורט ממשיכים לשבת במשך עשרות שנים בראשות איגודים או בראשות הגופים שקובעים את המדיניות הספורטיבית, למרות שהכישלון שלהם לנהל את הגופים האלו הוא חמור הרבה יותר מכישלון של ספורטאי אולימפי; אפשר להמתין עם השאלות איפה נשרפו 12 מיליון דולר עיזבון של המיליארדר סידני פרנק לוועד האולימפי; למה כל מדינה חלשה בספורט שרוצה להביא הישגים ולסגור פערים שולחת את ספורטאי העילית שלה להתאמן בחו"ל אצל המאמנים הטובים ביותר, ורק פה אצלנו תקועים עם מאמנים מקומיים. או יותר גרוע: מתאמנים עם מאמן מחו"ל שנותן להם הוראות דרך הסקייפ.

ועדת הבדיקה, זיגי, צריכה לבדוק לא את כמות המדליות. אלא איך בשביל לייצר קיצורי דרך הצלחתם לייבא שני ספורטאים מחו"ל - ג'יליאן שוורץ ודונלד סנפורד - שהם לא רק קיצור דרך, אלא אמירה מכוערת לאתלטים ישראלים. כאן מעדיפים פועלים זרים שיעבדו כדי להביא מדליות.

הכישלון הוא גם בשיטת קביעת הקריטריון שגורמת לכמה מהספורטאים להגיע סחוטים ומרוטים למשחקים. נמרוד משיח אמר אתמול שעם כל הכבוד לרעיון של היחידה לספורט הישגי לייצר תחרות בינו לבין שחר צוברי עד לרגע האחרון, אי אפשר לייצר לספורטאי אינספור שיאים בשנה ואין ספק שהתחרות הזאת מעכה את צוברי והוא הגיע מותש נפשית למשחקים. עמית ענבר אמר את אותם דברים אחרי משחקי סידני 2000 אליהם הגיע מרוקן נפשית אחרי קרב עד הרגע האחרון מול גל פרידמן.

2. על השאלה האם נכשלנו אי אפשר להשיב במבט לטבלת המדליות. יש מדינות שמבחינת מספר מדליות חוו "אסונות" גדולים יותר מאיתנו, אבל המטרה המוצהרת שלהן היא לשלוח יותר ספורטאים למשחקים, מתוך הבנה שמשלחת רחבה היא חשובה כדי למשוך עוד ספורטאים מקומיים לעסוק בספורט. ולמרות מספר מדליות מועט אי אפשר להגיד שהן לא מדינות ספורט או עם תרבות ספורט גרועה. קחו למשל את ארגנטינה, מדינה עם 42 מיליון תושבים, שלחה למשחקים 142 ספורטאים וכל מה שהצליחו לגרד (בינתיים) זה מדליית ארד אחת, וגם היא לא מספורטאי אולימפי "טהור" (דל פוטרו בטניס); טורקיה, מדינת ספורט אמיתית, שלחה 115 ספורטאים והביאה רק מדליית ארד אחת בהיאבקות.

האם אנחנו מעדיפים את המודל האולימפי של ג'מייקה? האם ג'מייקה היא מעצמת ספורט אולימפית בהתחשב בכך שכל 4 המדליות שלה מגיעות ממקצועות הספרינט באתלטיקה? 49 ספורטאים שלחה ג'מייקה למשחקים, מתוכם 46 בענף האתלטיקה (וכמעט כולם בספרינט). אין להם לא שייטים, לא ג'ודוקאים, אין להם מתעמלים, לא ענפי כדור, בקושי גייסו למשלחת הזאת שחיינית אחת. גם זו דרך. היינו רוצים לשלוח משלחת אולימפית רק במקומות שבהם יש לנו סיכוי, נאמר 10 ג'ודואים ו-10 שייטים?

3. יש הרבה שאלות שצריך לבדוק לפני מספר המדליות: ענף השיט, למרות התשתיות שיש פה, המאמנים הטובים והניסיון - למה מתמקדים רק בשניים וחצי דגמים מתוך המון הדגמים האולימפיים שיש? זה מקביל פחות או יותר למצב שאיגוד האתלטיקה יודיע שאין לו כוח להתעסק עם כל המקצועות ואת כל הכסף שיש לו הוא מעדיף להשקיע רק בריצות 800 מטר. או שבאיגוד הג'ודו יודיעו שעוסקים רק במשקלים של 73 ק"ג.

4. האם להמשיך לשלוח ספורטאים שאין להם סיכוי, כאלו שייפלו מהקורה או יטבעו בבריכה? החשש של קובעי המדיניות (ועד אולימפי, ראשי איגודים) מיחסי הציבור הגרועים שיעשה להם ספורטאי שיפשל, הוא לא טיעון שיש להתחשב בו. ספורטאים שמקבלים את הבמה הגדולה הם הסיכוי הגדול היחיד מבחינה ציבורית למשוך ספורטאים אחרים. כמות ספורטאים היא כרגע דבר קצת יותר חשוב מריצה אחרי חתיכת מתכת בצבע כזה או אחר. האופק של האולימפיאדה הוא האופק היחיד שיכול לייצר המשכיות ורצון לעסוק בענפים האכזריים האלו. יש לקוות למשל שהחשיפה וההופעה האדירה של יעקב טומרקין בלונדון תגרום לכמה הורים לשאול את הילדים בסוף הקיץ אם אולי השנה הם רוצים ללכת לחוג שחייה.