אם תישאר לחיות בישראל לא מובטח לך שיאהבו אותך; אם תהגר ממנה - השנאה כלפיך מובטחת. תופעה מוזרה, אם חושבים עליה: לאנשים שאוהבים את ארצם ושלמים עם בחירתם לא צריכה להיות בעיה עם מהגרים המוותרים על כל הטוב הזה ומשאירים אותו מאחוריהם.
במצב דברים נורמלי, היו המהגרים ראויים למידה גדולה של רחמים. שוו בנפשכם את כל הדברים הטובים שהם מפסידים. וראו זה פלא; ספק אם יש מדינה בעולם השוטמת את אזרחיה שהיגרו והמשדרת לעברם טינה ושנאה יותר מישראל.
כל העולם בתנועה: מעיר לעיר, מהמישור להר, ממדינה למדינה, מיבשת ליבשת, משפה לשפה, ורק ישראל לבדה שורקת כנחש צפע אל עבר אזרחיה בגולה. לא משנה למה עזבו. לא משנה אם לתקופה קצובה או לצמיתות. לא רלבנטיים הקורות אותם טרם שעזבו. כמוסות הארס ישתרכו בסוף הטקסט הזה כמחרוזת של פנינים שחורות.
בדרך-כלל זהו מצב נתון, מתמשך, סוג של בחירה וסגנון חיים, ואין להלין עליו. חרדת נטישה היא תופעה פסיכולוגית מוכרת. זה שנשאר מאחור, הנעזב, חש תמיד כמי שמחמיץ דבר-מה; כמי שחבריו בחרו באחרים, מרתקים ממנו, על פניו.
גם נהמת המעמקים העולה מלב המאפליה הישראלית, הקוראת לנו לשתוק ולשים מחסום לדעותינו ולמחשבותינו על הבית שהשארנו מאחור, היא תופעה ייחודית. מעוררת סקרנות גדולה מחד, ונמצאת בסתירה גמורה ליוזמה להעביר חוק שירשה לנו להצביע בבחירות בישראל מאידך, כמקובל בעמים בני תרבות, בתקווה שנצביע בעד מי שיטרחו ויעבירו את החוק.
אני נגד: מי שאינם בישראל כדי לחיות עם תוצאות הבחירות שבהן השתתפו והצביעו, אל להם להצביע. נכון שנתנו ותרמנו חלק ניכר מחיינו הבוגרים, אבל יש מחירים בחיים, ואת המחיר הזה עלינו לשלם.
מתחיל לזוע באי-נחת
לא הייתי נדרש לתופעה שהיא חלק מחיינו אלמלא הפכה הגירתי למצרך מבוקש בחודשים האחרונים, חודשים שלא במקרה חופפים את הסלמת הרטוריקה של הארי שביטים והפיתומים שעל ברכיהם הם יושבים ומניעים את לסתות העץ שלהם בעניין האיראני. את שלי אמרתי לפני שנים רבות כאשר כתבתי "זה לא אתם, זה אני", וגם הסברתי מדוע גררתי את עצמותיי העייפות בגיל 50 לצדו השני של העולם.
כעת, כאשר מקטע מסוים של העורף הישראלי שנבחר להיות הקורבן של המלחמה הבאה מתחיל לזוע באי-נחת ובוחן בחרדה גוברת את השמיים, אני נשאל איך עשיתי, למי פניתי, בכמה מכרתי, איפה ובכמה קניתי, מי ארז, מי הוביל, איך נקלטנו, מה עבר על הילדים ומה עם הגרין-קארד.
כולם ישראלים טובים שנדמה להם שישראל שלהם - אם הייתה כזאת - נלקחה מהם, והם אינם מדקדקים יותר בשאלה מה אמרו וכתבו עליי כאשר אפשר היה עדיין להגר בנחת ומתוך מחשבה תחילה.
כולי רוח טובה של אחווה ורעות, ואני עונה דבר דבור על אופניו ואינני מזכיר את האמירות הפוגעות. אי-אפשר לפצוע אותי יותר מאשר פצעתי את עצמי טרם שעזבתי. היה קשה, אני עונה, ואף אחד לא באמת נקלט, אלא אם הוא בוחר לגור בטבורו של השבט הישראלי הנודד, מה שלא הייתה כוונתי.
לעולם לא באמת יאהבו אתכם כאן. מצד שני, גם לא ישנאו אתכם כפי שישנאו מי שיישארו מאחור, ולא יניחו לכם להשמיע קול מבלי לנסות ולהשתיק אתכם.
אני אומר את האמת: הרחובות אינם מצופים בזהב. בגיל מתקדם, אם לא תביאו כסף - לא יהיה לכם. ונהג המונית, שתמיד יהיה זר לפחות כמוכם, יבקש מכם לחזור 3 פעמים על הכתובת כדי שיבין. זה לא כמו הסקאדים, אני אומר, זה לא כמה שבועות ולא 39 טילים, ולהגר לאמריקה אינו דומה ללקחת חופשה בקיבוץ מחוץ לטווח בשרון.
תחשבו טוב, אני אומר, זה כאילו הפיך אבל לא באמת. בעיקר לא לילדים. זה כמו בשיר ההוא של האיגלז: "אתם יכולים לצאת מתי שאתם רוצים, אבל אינכם יכולים לעזוב".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.