משלמים יותר, מקבלים פחות: כל המספרים של מערכת החינוך

14 מיליארד שקל. זה הסכום המטאורי שמתעופף בכל שנה מכיסיהם של ההורים בישראל אל בתי הספר לצורך רכישת שירותי חינוך; כך על-פי דוח האגודה לזכויות האזרח בישראל, שפורסם לאחרונה וזכה לכותרת "בין מימוש לייבוש - שיטות ממשלות ישראל לצמצום השירותים החברתיים". במדינה שבה מונהג "חוק חינוך חובה חינם", כדאי לדעת שהצ'קים השמנים של ההורים מממנים כ-22% מההוצאה הלאומית לחינוך, שעמדה ב-2010 על 66.5 מיליארד שקל. גידול של בין 4% ל-5% ביחס לנתח ההורים בשנות ה-90. באחוזים זה אולי נשמע מעט, אבל בשקלים מדובר במיליארדים ובמעין משכנתה שנייה למשפחות רבות.

הרחק מה-OECD. בעוד שבישראל נתח ההורים עומד על קרוב לרבע מההוצאה, במדינות האיחוד האירופי משקי הבית מממנים בממוצע 10.9% מההוצאה לחינוך, ואילו במדינות ה-OECD עומד הממוצע על 16.5%. במספרים זה נראה כך: אם ההשקעה הממוצעת לתלמיד בבית ספר יסודי עמדה בישראל ב-2008 על 5,314 דולרים בשנה, במדינות ה-OECD היא הגיעה ל-7,065 דולרים, והפער דומה, ואף גבוה מעט יותר, גם בתיכון.

בניגוד למדינות ה-OECD, שבהן תשלומי הורים לבתי ספר ציבוריים משמשים רק לפעילות שאיננה לימודית, בישראל הם משמשים גם למטרות לימודיות. בכך אשמות הוראות חוק מסורבלות, שאינן נאכפות תמיד. את התוצאה ניתן היה לראות בדוח מבקר המדינה ממאי האחרון, שקבע כי בתי הספר גבו סכומים מופרזים, שחרגו בכמיליארד שקלים מהמותר.

בשביל להבין איך זה נראה בפועל, הנה דוגמה קטנה: מתלמיד כיתה י"ב אישרה הכנסת לגבות עד כ-2,200 שקלים בשנה, אולם על-פי דוח מרכז אדוה, התשלום הממוצע בשכבה זו עמד ב-2008 על יותר מפי שניים: 5,618 שקלים לשנה. זה כמובן לא הפריע לוועדת החינוך לאשרר ב-25 ביולי האחרון את תשלומי ההורים גם לשנת הלימודים הבאה, ללא הפחתה של שקל אחד. זאת אף על פי שהסכומים האסטרונומיים האלה מוכרים היטב לחברי הוועדה. היו"ר עינת וילף עצמה דיווחה על אם שהתלוננה בפניה כי נדרשה לשלם 5,000 שקלים בשנה עבור בנה שלומד בכיתה ז' בחטיבת ביניים עירונית; ואילו חבר הוועדה, ח"כ אלכס מילר, קונן על כך ש"לא ייתכן שמצד אחד מאשרים 450 שקלים ומצד שני גובים 5,000. זה מוגזם, אין פה שום דין, אף אחד לא נשפט על הדבר הזה, וכל אחד עושה מה שבא לו. כך זה לא יכול להמשיך".

ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד, ניסה לאתגר את הוועדה. "הגיע הזמן להפסיק עם הדבר האיום והנורא הזה שנקרא תשלומי הורים", אמר בדיון. "אני מבקש מוועדת החינוך לאזור אומץ ולדחות את ההצעה, ולהודיע שלא יהיו יותר תשלומי הורים... זה הכסף הקטן; הכסף הגדול מתחבא תחת שמות שונים, כמו תשלומים מרצון שאינם מרצון".

איך זה נגמר כשהגיע רגע ההצבעה? באישור פה אחד, אלא מה. הנטל הבלתי נסבל שמגלגלת המדינה על ההורים יוצא לדרכו המוכרת גם השנה.

טרכטנברג והפירורים. מערכת החינוך סובלת ממשבר עתיק יומין ורב ממדים, כפי שהצהיר בתחילת יולי שר החינוך גדעון סער, אגב הכרזתו כי ברצונו להמשיך לקדנציה נוספת בתפקיד. השבר הזה ניבט מכל פינה מאובקת במערכת החינוך: הישגים נמוכים, תשתיות ישנות ולא מספקות, תקציב הפיתוח של משרד החינוך מצומק כיום בכ-40% לעומת רמתו לפני עשור (אף שמספר התלמידים חצה ב-2010 את רף ה-2 מיליון לעומת 1.2 מיליון ב-1980), צמיחת מערכת פרטית ענפה על גב הציבורית, אי-שוויון מחריף, ירידה ביוקרת מקצוע ההוראה, שחיקת שכר המורים ועוד.

הממשלה זרקה השנה לציבור כמה פירורים, אך אלה רחוקים מלהלהיב: כך לגבי חוק חינוך חינם מגיל 3, שאמנם יוצא לדרך בשנת הלימודים הקרובה באופן חלקי, אבל לא צריך להיות מומחה לחינוך כדי להבין שגנים המלאים עד אפס מקום וצוות מצומצם ביותר אינם מהווים מסגרת אופטימלית לגיל הרך. וכך גם לגבי 150 מיליון השקלים שהוזרמו למערכת החינוך בעקבות דוח טרכטנברג, אך נבלעו ברובם בפרויקט השאלת הספרים מעורר המחלוקת (פרויקט שבמסגרתו מושאלים ספרי הלימוד מבתי הספר עצמם, מהלך שאמור לחסוך מאות שקלים בשנה לכל משפחה, אך נתקל בחשדנות מצד הורים רבים ששטחו נגדו שלל טענות - מלוגיסטיקה מסובכת ועד קבלת ספרים משומשים במצב לא תקין).

הרמה רק יורדת. ישראל מדשדשת במקומות נמוכים במבחני ההשוואה הבינלאומיים, ובראשם מבחן פיזה. דוח מרכז טאוב מ-2011 קובע כי הישגי התלמידים הישראלים היו נמוכים ברוב המבחנים לעומת מרבית מדינות ה-OECD בעשור האחרון. "כמחצית מהילדים בארץ מקבלים מאז שנות ה-90 חינוך ברמה נחותה מהמקובל בעולם הראשון", כתב פרופ' דן בן-דוד, מנהל מרכז טאוב. "המחצית השנייה מקבלת חינוך ברמות נמוכות אפילו בקני מידה של העולם השלישי, ומחצית זו תהפוך לרוב בשנים הבאות".

המצב הזה משתקף היטב בשיעור הזכאים לתעודות בגרות, שעומד בשנים האחרונות על פחות ממחצית מהתלמידים: 48.3% ב-2010, כ-46% בשנים 2009, 2007, 2006 וכן הלאה. מאחורי המספרים מסתתרים פערים אדירים בין תלמידי המגזר היהודי (שיעור זכאות של כ-60%) לעומת המגזר הערבי (כ-30%).

תוצאות המבחנים הללו מעידות גם על פערי הידע האדירים הקיימים בין בתי ספר ובתוך בתי ספר - מהגבוהים ביותר מבין מדינות ה-OECD. חוקרי מרכז אדוה מעריכים כי כשני שלישים מהתלמידים בישראל אינם מסוגלים לעמוד בדרישות הנורמטיביות של תוכנית הלימודים הרשמית, ואילו את אותו שליש המוגדר כמתפקד ברמה סבירה עד גבוהה במערכת מאכלסים כצפוי תלמידים יהודים מרקע חברתי-כלכלי גבוה - שאליהם מכוונת בראש ובראשונה תוכנית הלימודים הרשמית.

אין פלא, אפוא, כי בבתי הספר נפוץ "החינוך האפור". "מרבית ההורים מוצאים את עצמם משלמים עבור שעות לימוד נוספות לילדיהם, שניתנות תחת כותרות שונות", מצוין בדוח החדש של האגודה לזכויות האזרח. במקביל, כ-40% מהתלמידים דיווחו ב-2011 כי הם מסתייעים בשיעורים פרטיים, כך על פי נתוני המועצה הלאומית לשלום הילד. עו"ד טלי ניר, מחברת הדוח שפרסמה האגודה, סיכמה זאת כך: "כל ישראלי יודע כי בתי הספר הציבוריים אינם ערובה לחינוך נאות לילדיו".

שם קוד: הפרטה. את מערכת החינוך ניתן לדמות למפלצת עם כמה ראשים - ציבורי, סמי-פרטי ופרטי. הגוף שמנענע את הראשים, הלוא הוא משרד החינוך, נחלש והולך. מאחורי הקלעים מניעות אותו ידיים פרטיות, שונות ומשונות, והוא מתמסר אליהן; בין אם מדובר בספקים פרטיים, שמפעילים אלפי תוכניות לימוד בשנה בבתי הספר, וששיקולים מסחריים - ולא רק חינוכיים - עומדים לנגד עיניהם; בין אם מדובר במסלולי לימוד פרטיים בתוך בתי ספר ציבוריים, המתקיימים על-פי הערכה בכמחצית מהרשויות המקומיות; ובין אם מדובר בהפרטה מלאה, בתי ספר פרטיים שמספרם הולך ועולה ונאמד בעשרות רבות, פרי יוזמה של רשתות חינוך ושל הורים בעלי אמצעים שרוצים להקנות לילדיהם חינוך איכותי וראוי.

חוקרי מרכז אדוה מכנים זאת "כוחות השוק" וכותבים כי "מול כוחות שוק אלה המדינה הייתה אמורה להציב משקל נגד ולהגן ולחזק את החינוך הציבורי... המדינה הסתפקה בדרך כלל במתן לגיטימציה בדיעבד למרבית מהלכי ההתבדלות של המעמד הבינוני והגבוה".

בנוסף, באדוה מצביעים על כך שרפורמות גדולות התמקדו דווקא בשינויים שרק העצימו את יתרונם של התלמידים החזקים; כי מערכת החינוך מנציחה בכל דור מחדש את אי-השוויון ואת ההישגים הדלים של מרבית התלמידים; כי "ישראל מעולם לא הצליחה לכונן מערכת חינוך מדינתית אחידה ושווה לכל נפש. המאפיין הבולט ביותר של החינוך הישראלי הוא הבידול - לאומי, דתי, עדתי, מעמדי".

ואגב אי-שוויון: ידוע שחלק ממקורות התקציב של בתי הספר בישראל מגיע מהרשויות המקומיות, אולם מה שפחות ידוע הוא שככל שמעמדה החברתי-כלכלי של הרשות גבוה יותר, כך גם ההוצאה לחינוך גבוהה יותר. על-פי ממצאי מחקר של הפרופסורים אבי בן-בסט ומומי דהן, ברשויות המשתייכות לשלושת האשכולות החברתיים-כלכליים הנמוכים ביותר נעה ההשקעה בחינוך בין 150 ל-760 שקלים לתלמיד בשנה, בעוד שבאשכול הרביעי היא קופצת ל-1,840 שקלים, ובאשכול השמיני היא מגיעה לשיא של 4,180 שקלים.

תשע"ג נפתחת. במערכת הציבורית המדכדכת הזאת תיפתח בשבוע הבא שנת הלימודים. חוקרי חינוך מפרסמים בפומבי המלצות רבות ומגוונות להצלתה של המערכת, ואפילו מביעים אופטימיות באשר ליכולתה של המדינה לשפר את המצב, אם רק יתעשתו מובילי המדיניות, כאן ועכשיו, ויבצעו פניית פרסה חדה לפני שהחינוך בישראל ידרדר לבור שלקראתו הוא דוהר. אבל עם הגל האחרון של הגזירות הכלכליות, שפוגע גם בחינוך, מצער לומר שלא נשארות תקוות רבות בילקוט של שנת הלימודים תשע"ג.