סערה לא מושלמת

אפילו מלאך המוות שטף את ידיו אחרי שנגע בך", שר גדול כותבי השירים של אמריקה ב"דרך צרה", מהשירים החזקים באלבומו החדש, האפל ברובו והלא אחיד ברמתו. 50 שנה אחרי צאת אלבום הבכורה שלו, בוב דילן ממשיך לשמר חיוניות אמנותית, לייצר אמירות שנחקקות בתודעה משמיעה ראשונה ולתמיד, ולהעשיר את המין האנושי בהופעות ובהקלטות.

אבל בשנים האחרונות, ניכרת תופעה ביקורתית של הערכת יתר לאלבומיו. מאז "טיים אאוט אוף מיינד" המופתי, מלפני 16 שנה, דילן הוציא אלבומים טובים, אבל אצל מרבית המבקרים התקבע הנוהג להקביל פניהם בקריאות התפעמות, בציונים כמעט מושלמים ובהשוואתם לפסגות עבודתו מהעבר. זה בסדר, ההתרגשות מהאזנה ראשונה לאלבום חדש שלו אף פעם לא נחלשת וטוב שכך, והרי גוף עבודתו המצטבר אכן מתנשא מעבר לכל יכולות התפיסה וההכלה של מבקריו ושל עמיתיו המוזיקאים.

ובכל זאת, אולי כדאי ליהנות מהוד בוביותו גם בלי להגזים בטקסיות: הרי מי כמוהו מקפיד לחלן כל סממן של הערצה וסגידה כלפיו. מה, מישהו באמת הקשיב לשלושת אלבומיו האחרונים, שאכן כללו כל אחד כמה שירים נהדרים, באותה אינטנסיביות כפי שהוא עדיין חוזר ומאזין ומתפעם מחדש ונטען מעבודותיו המוקדמות? לא באמת.

קלאסיקה מיידית

ב"סערה" הטרי יש שלושה קטעים חלשים, ומעניין ששלושתם נשענים באופן מובהק על התרחשויות שקרו באמת. שיר הנושא מתאר את שקיעת הטיטאניק עם תבלון מייתרים אירי ועם אזכור שמו הפרטי של ליאו דה קפריו כגיבור מוביל בהתרחשות. אבל לא ברור לאן חותרות כמעט 14 הדקות של היצירה הזו. גלגול המעשה, באופן שבו דילן בחר לספר אותו, לא מעשיר או מרחיב את החוויה התרבותית שכבר הצטברה סביב הטיטאניק. "מלכים רומאים מוקדמים" הוא בלוז חלש מאוד, אבל הקטע הכי מצער הוא זה הסוגר. "רול און ג'ון" היה אמור להיות שיר מפוצץ-חזה ומפצפץ-לב, שבו דילן משורר על חברו שנרצח לפני 32 שנה, ג'ון לנון. דילן מאזכר את ליברפול ואת הביטלס ומצטט משירי המנוח, אבל גם כאן, כמו באופן שבו הוא מטפל בשקיעת הטיטאניק, טרם הצלחתי לאתר ערך מוסף אמנותי שאפילו יתקרב לערך הרגשי שנושא שכזה וקרבה שכזו אמורים להביא.

אבל בזאת מסתיימות הטענות. אם נוותר על הכתרת "סערה" כיצירת מופת, נשאר בהחלט ממה ליהנות בו. "מיד לאחר חצות " הוא בלדה דילנית שהיא קלאסיקה מיידית, שבה יש לו דייט "עם מלכת הפיות", והיא כוללת ציטוט גיטרות מופלא מאחת הנעימות הכי נהדרות בפופ האמריקאי, Sleepwalk, של סנטו וג'וני. גם "שנים ארוכות ומבוזבזות" נשען על ריף גיטרה אדיר אבל מקורי וגם הוא, סביר להניח, יזכה ללא מעט ביצועים של אחרים בעתיד. ובלב ובשיא האלבום ניצבים לטעמי שלושה שירים פחות ברורים ומפוענחים. ב"דרך צרה" יש הדים מענגים לחדות ולארסיות של דילן מודל 1965-1966, וב"סקרלט טאון" מתרחש משהו ערפילי ומאיים נוסח "האיש במעיל השחור הארוך" מ"הו מרסי" מ-1989.

האווירה הזו חוזרת ואף מתעצמת ב"מלאך פח", אולי השיר הכי סתום כאן מילולית. מסתבר שב"סערה", דילן מצטיין פחות כשהוא מעבד את ההיסטוריה תוך הישענות ברורה על המציאות. לעומת זאת, כשהוא מפליג לעלילות בלתי מזוהות ואינו קושר את דמיונו לעוגני העובדות, הוא ממריא גבוה מאוד.

זה אלבום שמושר נהדר ומנוגן פשוט נפלא, וגם כשהכתיבה פחות חזקה, הנוכחות הקולית של דילן והתקשורת המושלמת בינו לבין נגניו שומרים על מתח ועניין. גם מבלי להצטרף למקהלת ה"זאב זאב" שמבשרת על מאסטרפיס חדש של הגאון, מומלץ בהחלט לקרב את אוזניכם לשיריו החדשים. כמעט כתמיד, יש המון מה לקבל מדילן.