דור בלי הורים: התופעה המשפחתית שהפכה לנורמה חברתית

ניסיון למצוא חוקרים שהתמקדו בתופעת ילדי המפתח בישראל, התקשרתי לדוברי האוניברסיטאות בארץ. הממצאים היו מפתיעים, ולא בגלל המחקרים שנמצאו. למעשה, מעולם לא נעשה מחקר כזה בישראל, אף שכמה מהחוקרים נשמעו נלהבים לגלגל את הרעיון. אלמנט ההפתעה נבע מכך שבמרבית לשכות הדוברים לא הכירו כלל את המושג "ילדי מפתח", וביקשו שאסביר למה בדיוק אני מתכוונת. ילדי מפתח, הסברתי שוב ושוב, הם ילדים שמגיעים לאחר הלימודים לבית שבו אין נוכחות של מבוגר בשעות הצהריים. הם נדרשים לפתוח את הדלת באמצעות המפתח שברשותם, מבלי שהורים יקבלו את פניהם.

"בטח דיברת עם אנשים צעירים", מנחשת פרופ' שפרה שגיא מהמחלקה לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון, "הם לא מכירים את המושג, כי היום כולם ילדי מפתח. זאת הנורמה. אני היום סבתא, ובתקופתי זה היה ממש חריג, בדור ההורים של היום - כבר פחות. והיום, בדור המחאה, כשרוב המשפחות נזקקות למשכורת שנייה, ילד שאימא שלו מחכה לו ב-12:30 עם ארוחת צהריים הוא היוצא דופן".

מתברר שדווקא דור ההורים המודע של ימינו, זה שדיבר במושגים של עקרון הרצף והאריך את חופשות הלידה כדי להישאר כמה שיותר עם התינוק בבית, עובר לא פעם, כשהילד גדל, לקיצוניות השנייה, במה שנראה כמו אפקט מטוטלת. אולי כי הוא מפצה את עצמו על הוויתורים של תחילת הדרך ואולי פשוט כי אין לו ברירה. זה לא משנה את העובדה שאת מקומם של הצעצועים מעץ, שהקפדנו כל-כך לתת כשהיו פעוטות, יתפסו עם הזמן המסכים הקרים, אלה של הסלולרי ושל המחשב, שבהם יבהו מרבית הילדים עד חזרתם של ההורים הביתה.

"ההורים של היום היו ילדי מפתח בשנות ה-80, תקופה הרבה יותר סוציאליסטית, עם חוקי עבודה הרבה יותר רגועים", מסבירה ד"ר רחל פסטרנק, מרצה בבית הספר למדעי ההתנהגות במסלול האקדמי של המכללה למינהל. "נשים חזרו הביתה בארבע, לכל המאוחר. היום אין אימא שחוזרת לפני ארבע-חמש, וזה עוד בימים שהיא לא נדרשת להישאר עד מאוחר בעבודה. היא אוספת את הילד מהצהרון, עוד מנגנון של החברה האזרחית, שהוקם עבור הדור הנוכחי, כדי להתמודד עם השינויים בשוק העבודה. שימי לב שהצהרון הוא מסגרת, שלמרות חקיקת חוק חינוך חינם לגיל הרך ההורה עדיין משלם עליה מכיסו; כי למה שהמדינה תשלם? היא יודעת שמספיק הורים יסכימו לשלם עבורה, כדי לשרוד בשוק הקפיטליסטי הזה".

- זו אכן מסגרת שמצילה משרות, איך היינו יכולים לעבוד אחרת?

"אני לגמרי מבינה, אבל אי-אפשר להתעלם מהעובדה שגדל פה דור כמעט בלי הורים. אני יושבת בגינה ורואה אימהות שמגיעות במצב כל-כך מרוט, שנדמה שהן סופרות את הדקות עד שיוכלו להשכיב את הילד לישון. הן מפטפטות על הספסל עם אימהות אחרות, שמהוות עבורן קבוצת תמיכה, אבל לא באמת מבלות עם הילדים.

"אפשר לראות את זה הכי ברור אצל משפחות, שכדי לפצות את הילדים על היעדר ההורים במשך השנה נוסעות איתם בחופש לחופשת 'הכול כלול'. כששואלים את ההורים איך היה, הם עונים, 'נהדר, לא הרגשנו בכלל את הילדים'. אלה ההרגלים שמעוצבים במהלך השנה, בפרט כשההורים חוזרים מאוחר ונעזרים בבייביסיטר או במטפלת, וחופשה לא תמיד יכולה לגשר עליהם".

לא על הזמן לבדו

באין מחקרים רלבנטיים בתוך החברה הישראלית, יצאנו לברר מעבר לים איך משפיעה תופעת ילדי המפתח על הדור שגדל כיום, וכיצד היא השפיעה על דור ההורים הצעירים, שבעצמם גדלו כילדי המפתח. אולם גם סקירה מקיפה של מחקרים כאלה אינה מנפקת תשובות חד-משמעיות של טוב ורע. התמונה שמתקבלת מהם מעט מעורפלת; במיוחד כשגם טווח הגילאים שבו מדובר אינו מוסכם על הכול. אבל ניתן לסכם שמדובר בגילאי 6 עד 14.

מתברר שילדי מפתח קיימים מאז מלחמת העולם השנייה. מאז התופעה רק התרחבה והלכה ככל שנשים השתלבו בשוק העבודה והפסיקו לחכות בבית עם ארוחה חמה. פיתוח הקריירה, כמו גם הגידול במודלים של משפחות חד-הוריות, העצימו אותה עוד יותר כיוון שהאפשרויות לחלוקת הנטל בין שני ההורים הצטמצמו. על אף היתרונות הברורים למעמדה של האישה הקרייריסטית והבלתי תלויה בבן זוגה לפרנסתה, מרבית החוקרים במערב מתייחסים אל תופעת ילדי המפתח באופן שלילי בכל הנוגע לילדים עצמם. הם טוענים שהיא גורמת לחרדות, לבדידות, לירידה בערך העצמי ולקשיים בלימודים, ואפילו מעודדת עבריינות נוער בקרב גילאים מתקדמים יותר. אחד המחקרים אף מצא כי ילדי מפתח, שפחדו מההישארות לבד, גדלו להיות מבוגרים שחרדים מהאפשרות להישאר לבד בבית; ושהשגחה של מבוגר, גם אם בתשלום, ובתנאי, כמובן, שהוא לא מתגלה כפסיכופת, תשפר במידה ניכרת את מצבם של אותם ילדים.

מצד שני, צריך להבהיר שחלק מהמחקרים ששרטטו את מצבם העגום של אותם ילדים לא בהכרח בחנו ילדי מפתח, אלא התמקדו בקבוצה בעייתית מראש, וגילו, הפלא ופלא, שמרכיב ילדי המפתח מתוכה גדול. מחקרים אחרים גרסו שילדים דווקא מרוויחים מהסיטואציה, בעיקר בזכות תחושת העצמאות והמסוגלות שהיא מאפשרת מגיל מסוים - גיל המשתנה בהתאם לבשלות הילד.

כשמציגים את הנתונים הללו בפני חוקרים בתחום הפסיכולוגיה והחינוך בארץ, הם מתקבלים במשיכת כתף. "יש כל-כך הרבה משתנים במשוואה הזו, שקשה מאוד לקבוע איך ילדות המפתח תשפיע על כל ילד", אומרת פרופ' רחל לוי-שיף, פסיכולוגית קלינית והתפתחותית מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. "זה תלוי אם נשארים איתו עוד אחים בבית, מה מקומו ביניהם, כמה שעות הוא נשאר לבד, ובעיקר איך המשפחה מתפקדת בהיבטים אחרים, איזו מערכת יחסים קיימת בין ההורים לילדים, ועד כמה ילד מרגיש עטוף ואהוב בכלל".

ופרופ' שגיא מרחיבה: "יש אימהות שאינן עובדות, ועדיין לא מתמצאות בחיי הילדים שלהם. ההורות היום לא נמדדת בשעת ההגעה הביתה. במחקר שערכתי לגבי תחושת הקוהרנטיות אצל אנשים שיצאו לגמלאות, החוויה של אימא עובדת שאינה בבית לא הוזכרה שם כגורם משמעותי".

- זה ודאי לא היה נפוץ אז.

"אבל גם אצלם לא הייתה נוכחות מבוגרים תמידית. מה שכן התגלו כמשמעותיים היו המטרות והערכים שהגדירה המשפחה. ככל שהמשפחה תוארה כמקום עם כללים יותר ברורים, כך הגמלאים שגדלו בה פיתחו תחושת קוהרנטיות חזקה יותר. כלומר, תחושות הביטחון והשייכות שלהם, כמו גם היכולת שלהם להתמודד בצורה אופטימית עם הקשיים, היו טובות יותר".

יהיו שיאמרו שהכול עניין של טרנדים. כך, בשנות ה-90 נפוצו לא מעט מחקרים, שצוטטו בכל אוזן, ושבמידה רבה "הכשירו את הקרקע" להארכת שעות העבודה. אותם מחקרים האדירו את איכות הזמן שמבלים עם הילדים ולא את הכמות. פרופ' שגיא, שהחלה בלימודי הדוקטורט בזמן שבתה שהתה בבית הספר, מודה ש"מאוד אהבתי לקרוא את המחקרים שהאדירו את זמן האיכות, כי באותה תקופה זה נתן לי את השקט שהייתי צריכה ושחרר אותי מרגשות האשמה. אפילו שאין לי ספק שעבור הבת שלי לימודיי היו בכל מקרה חוויה מכוננת, שלימדה אותה לא לוותר ולהגשים את עצמה; כמו שעבורי העובדה שאימא שלי עבדה, ולא תמיד הייתה בבית, היוותה עבורי חוויה כזאת. היה לי ברור שגם אני לא אשב בבית כשאגדל".

עם זאת, כיום נדמה שההסתפקות בזמן איכות כבר אינה מוערכת כמו בעבר. "בגלל העומס בעבודה, הורים התחילו לחפש נחמה במושג זמן איכות", מסביר דני עמית, פסיכולוג חינוכי ומרצה בכיר במכון אדלר. "אלא שיש משהו מאולץ בצמצום זמן האיכות לרבע שעה, אפילו לחצי שעה, כי זה לא תמיד הזמן שבו לילד באמת נוח לפנות אליך. זמן הכמות הוא הרבה יותר משמעותי, גם אם בחלקו את שוטפת כלים, וגם כשמדובר במתבגר שיושב מאחורי דלת סגורה, וכאילו לא אכפת לו אם ההורה בבית או לא".

- אולי אותו מתבגר היה אפילו מעדיף שההורים לא יהיו בבית.

"זה לא נכון. לילדים בכל גיל חשוב להיות בבית שיש בו נוכחות של מבוגר, זה נותן חוויה רגשית של ביטחון ושל קשר. לא סתם אנשים, גם מבוגרים, מדליקים טלוויזיה כשהם נכנסים לבית ריק. הקולות, התנועה שעל המסך, הם פיצוי להיעדר החוויה האנושית. וכשמדובר בילד צעיר שחוזר מבית הספר מיום עמוס חוויות, עוד יותר טבעי שהוא ירצה מקום שבו הוא יוכל להתפנק, להניח את הראש ולפרוק רגשות ותסכולים כשהם עוד טריים".

- מה אפשר לעשות? זה אפילו לא לוותר על קריירה, אלא על עבודה בכלל, לטובת הילדים.

"אני לא מתכוון להחזיר את הגלגל אחורה, אבל חברה שמתנהלת כך צריכה לדעת שהיא משלמת מחיר. הורים שנעדרים שעות ארוכות, וחווים קשר חסר עם ילדיהם, נוהגים לתת פיצוי חומרי. הם גם אומרים לילדים, 'אני עובד כדי שיהיה לכם טוב, כדי לממן את החוגים ואת הצעצועים שלכם'. אבל הצורך של הילד באינטימיות אינו מתמלא, ורמת האינטימיות שהילד סופג בילדות משפיעה עליו כמבוגר".

קשה לשפוט מהי משאלת הלב של אותם ילדים באשר לנוכחות ההורים שלהם, כיוון שכאמור יש מעט מאוד מחקרים להתבסס עליהם. מה שכן אפשר לומר הוא שילדי מפתח, בין אם הבטיחו לעצמם לא להיות כמו ההורים שלהם ובין אם לאו, ימצאו את עצמם ככל הנראה עמוק בשוק העבודה, כפי שמסבירה פרופ' רחל גלי-צינמון מבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב. "לילדים שרואים את שני ההורים עובדים יש יותר סיכוי להיות הורים עובדים בעצמם. הם גם יחזיקו בעמדות יותר חיוביות לגבי חלוקת תפקידים שוויונית בבית, יהיו אופטימיים יותר לגבי השילוב של קריירה ומשפחה, ויחזיקו בשאיפות קריירה יותר גבוהות מאשר במקרה שבו רק אחד מההורים עובד".

- כלומר, הם לא יימלטו מאותו הגורל?

"למה להגדיר את זה כך? תעסוקה היא מקור אדיר למשמעות. ילד אינו זקוק לנוכחות של הורה בבית למשך 24 שעות, אלא ל-24 שעות של קשר משמעותי ושל אהבה. גם השימוש שלך במונח 'ילדי מפתח' בעייתי, כי הוא מציג אותם כביכול כילדים מוזנחים".

זו ממש לא הכוונה. אני הייתי ילדת מפתח, ולא חשתי מוזנחת. אפילו נהניתי מאוד מהמעמד הזה.

"בכל זאת יש לך, כעיתונאית, אחריות לעיצוב דעת הקהל, וכדאי היה שתעדיפי את המונח ילדים שגדלים במשפחה כפולת קריירה, על-פני ילדי מפתח".

עד שהמונח הזה יתפוס, כדאי לזכור עוד פרט מעודד שמצטרף לדבריה של פרופ' גלי-צינמון. "לילדים, מגיל צעיר, יש צורך לראות את ההורה כאדם בפני עצמו, עם רצונות ועם חסרונות, ולא רק כמי שמספק להם את הצרכים", אומר אביב נוף. "מחקרים מראים שכשאימא מתקדמת ועובדת, והילד רואה מולו לא רק מישהי חסרת סיפוק שמבטלת את עצמה בשביל המשפחה כל הזמן, אלא מישהי שמגשימה את עצמה, ושיש לה חיים בפני עצמם, הוא יתפתח טוב יותר. השאלה איפה עובר הגבול, ועד כמה להשקיע בעבודה, נותרת כמובן מסובכת".

הכתבה המלאה - במגזין G