אולי מה שהכי מפריע ללאנס ארמסטרונג במה שהוא מכנה "ציד המכשפות הלא חוקתי" שהסוכנות האמריקאית נגד שימוש בסמים מנהלת נגדו, זה שלפני שלושה שבועות היא מחקה מהספרים (האמריקאיים, בינתיים) את שבעת הניצחונות שלו בטור דה פראנס בין 1999 ל-2005. "אני יודע מי זכה בשבעת הטורים האלה", כתב ארמסטרונג בהצהרה שבה הודיע שאחרי שלוש שנים של מאבק משפטי בהאשמות נגדו הוא מסרב להמשיך להגן על עצמו.
"החברים שלי לקבוצה יודעים מי זכה בשבעת הטורים האלה, וכל מי שהתחריתי נגדו יודע מי זכה בשבעת הטורים האלה. כולנו התחרינו יחד. במשך שלושה שבועות על אותם כבישים, על אותם הרים, ונגד מזג האוויר והיסודות שהיינו חייבים להתעמת איתם. לא היו שום קיצורי דרך, לא היה שום טיפול מיוחד. אותם מסלולים, אותם חוקים. האירוע הכי קשה בעולם שבו מנצח האדם הכי חזק".
אם מביאים בחשבון שלארמסטרונג - בכל מקרה, גם אם הוא השתמש בחומרים אסורים - לא היה שום יתרון תחרותי מלאכותי על היריבים שלו (בשבע השנים שבהן הוא ניצח בטור דה פראנס, 41 משבעים הרוכבים שסיימו בעשירייה הראשונה נכשלו בבדיקות סמים, כולל כל הרוכבים שסיימו במקומות השני והשלישי); אז החלק היותר מעניין בהצהרה הוא הטענה (והשאלות שנובעות ממנה) שהטור דה פראנס הוא אירוע הספורט הקשה בעולם.
ארמסטרונג של 1999-2005 לא נשבר מנטלית אפילו פעם אחת בטור דה פראנס, אם כי גם לו היו רגעים של איבוד ריכוז שבקלות היו יכולים להרוס מאמץ של שנה שלמה. השילוב בין המאמץ המנטלי למאמץ הפיזי שהמירוץ דורש אינו מאפשר לאף אחד להימנע לגמרי מרגעים כאלה, וזה בדיוק מה שעושה את הטור דה פראנס לכל-כך קשה.
העליונות של הפוטבול
"קשה" זה כמובן עניין יחסי, בחיים ובספורט. אבל באופן כללי אפשר להגיד שבספורט, כמו בחיים, כל ענף משוכנע שהכי קשה לו. והטיעונים של רובם לא רעים. הטיעונים של אנשי פוטבול, למשל, נשענים קודם כול על רמת האתלטיות. ב-NFL, אתלטיות היא קומבינציה של תכונות פיזיות שמאפשרות לאדם להצטיין בפעולות שמצריכות כוח, מהירות, זריזות, קואורדינציה ושיווי משקל. מכיוון שאין ספורט שדורש יותר פעולות אתלטיות מפוטבול, ומכיוון שהאתלטים הכי טובים בארצות הברית (לרוב) בוחרים לשחק פוטבול, הדעה הרווחת כיום בספורט האמריקאי היא שאם הם רק היו רוצים, שחקני פוטבול היו משתלטים בקלות על רוב מקצועות האתלטיקה (ספרינטים, מקצועות קפיצה, מקצועות זריקה) במשחקים האולימפיים.
הדעה הזאת אינה מבוססת רק על תחושות. אנשי פוטבול אוהבים להצביע על מבחן הקומביין של ה-NFL, שבוחן שחקנים המעוניינים להיבחר בדראפט במגוון תרגילים אתלטיים, כהוכחה לעליונות הפוטבול. לדוגמה: חמש הקפיצות האנכיות הכי טובות בקומביין של 2011 היו גבוהות ב-19.05 סנטימטרים במצטבר מחמש הקפיצות הכי טובות בקומביין של ה-NBA, ליגת הכדורסל, באותה השנה. למעשה, הקפיצה האנכית העשירית הכי טובה בפוטבול הייתה יותר טובה מהקפיצה הכי טובה בכדורסל - ספורט שניתור הוא אספקט אקוטי בו.
המיומנות של הטניס
המאבקים ברגבי ובפוטבול, בעיקר בגלל הקשיחות והאתלטיות של המשתתפים, נשמעים כמו נקודת הקצה של העימות הפיזי בספורט פופולרי. אבל מה שקרה למרכוס אלן, מגדולי שחקני הפוטבול בכל הזמנים, כשהוא התנסה באגרוף, מטיל ספק של ממש בהנחה הזאת. אלן, שחקן התקפה בלוס אנג'לס ריידרס ובקנזס סיטי צ'יפס בשנות ה-80 וה-90, ביקר פעם בבית של שוגר ריי לאונרד, אלוף עולם בכמה קטגוריות משקל באותן שנים, וניסה לחבוט בשק האגרוף הגדול שמתאגרפים משתמשים בו באימונים. "הוא היכה את השק במשך שתי דקות", אמר לאונרד, "אפילו לא החזיק מעמד שלוש דקות מלאות (הזמן של סיבוב באגרוף), והוא היה סמוק ועמד להתעלף".
המחיר הפיזי שאגרוף גובה קצת מעמיד בצל את המיומנויות הנדרשות בו, שנתנו לו את הכינוי "המדע המתוק". מתאגרף ברמה עולמית צריך להיות מסוגל, בין היתר, להנחית יותר מ-25 אגרופים בחמש שניות, ולשלוח ג'אב (אגרוף קדמי, כלומר שהיד הקדמית נשלחת בקו ישר לפרצוף של היריב) בתאוצה של תשעה מטרים בשנייה - שזה אקוויוולנטי להאצה מאפס למאה קמ"ש בפחות משנייה וחצי. היכולות האלה, בהקשר של דיון בשאלה מהו הספורט הכי קשה, מכניסות לתמונה ענפים שמבוססים על מיומנויות ספציפיות (זריקה בכדורסל, חבטה בכדור באמצעות מחבט בטניס ובבייסבול) לא פחות ולפעמים יותר מאשר על סיבולת או על אתלטיות, ופותחות תת-שאלה חדשה: מהי המיומנות הכי קשה בספורט.
בספורט ברמה גבוהה קיימים אינטרוולים של זמן שהם קצרים מדי לפעולות מכוונות. במושגים של זמן, הרבה מהמיומנויות בספורט שייכות יותר לתחום הרפלקסים - פעולות פיזיות טהורות שעוברות מעל מחשבות מודעות; מה שלפעמים נקרא "החוש הקינסתטי", כלומר היכולת לשלוט בגוף ובשלוחות המלאכותיות שלו (כדורסל, מחבט טניס) באמצעות מערכות מורכבות ואולטרה מהירות. יש עוד שמות ליכולת הזאת - תחושה למשחק, קואורדינציית יד-עין - אבל בסופו של דבר, מהפרספקטיבה של הספורטאי, הכול מסתכם בתחושת הזמן.
הקושי של הבייסבול
אם היכולת להחזיר סרב של 220 קמ"ש היא המועמדת של טניס לתואר המיומנות הכי קשה בספורט, בגולף זו חבטת הפתיחה .(tee shot) "התנועה של חבטת הפתיחה בגולף", אמר ריק מרינו, לשעבר מנהל מרכז המחקר של סבב הגולף הבכיר בעולם (PGA), "היא התנועה הכי קשה בספורט, כי אנחנו צריכים לכסות את המרחק הכי ארוך (מהנקודה הכי גבוהה של ההנפה לנקודה הכי נמוכה) ולפגוע במטרה הכי קטנה".
כשטייגר וודס, למשל, פוגע בכדור גולף בחבטת פתיחה, הוא מאיץ את המחבט בפחות משליש שנייה, למהירות ממוצעת של מאתיים קמ"ש - האצה מהירה פי שלושה משל מכונית מירוץ. מדובר במיומנות שהיא לא רק מסובכת, אלא גם מפרכת: בכל פעם שבה וודס חובט חבטת פתיחה, כוחות צנטריפוגליים גורמים למחבט שלו להרגיש כאילו הוא שוקל 45 קילוגרמים (בפועל המחבט שוקל 83 גרמים) ומייצרים לחץ עצום על הכתפיים, על המרפקים ועל שורשי כפות הידיים, בזמן שהברך שמייצרת את התנופה מתמודדת עם כוחות סיבוביים של פי 15 ממשקל גופו. המשקל המצטבר שנשען על ברך שמאל של וודס (שעברה ארבעה ניתוחים עד היום) ב-16 שנות קריירה הוא מעל עשרים טונות, וזה בלי להחשיב את מיליוני הכדורים שהוא חבט באימונים.
גם שיעורי הדיוק בחבטות הפתיחה בגולף (רק 60% מהחבטות בסבב הגולף הבכיר משאירות את הכדור על המסלול) נותנים אינדיקציה לדרגת הקושי שלה, אבל כשמדברים על שיעורי הצלחה בפעולות ספציפיות, אין מיומנות שמתקרבת בדרגת הקושי שלה לניסיון לחבוט בכדור בייסבול. בבייסבול, אם אתה משיג שלוש חבטות בעשרה ניסיונות - אתה מיליונר. למה? כי לכדור בייסבול שנזרק במהירות של 95 עד מאה מיילים לשעה, מהירות סטנדרטית ברמות הכי גבוהות, לוקח רק 0.4 שניות להגיע לצלחת הבית (שם עומד החובט).
הדיון לא ייפסק לעולם
יש עוד הרבה שאלות שאפשר לגזור משאלת הספורט הכי קשה: האם נהגי מירוצים - שבזמן מירוץ צריכים לשמור על ריכוז עילאי בחום של חמישים מעלות (הטמפרטורה בתוך מכונית פורמולה 1) תוך כדי שמופעל עליהם לחץ של ארבעה-חמישה כוחות G בפניות - נכנסים לדיון אפילו שכל מה שהם עושים כביכול הוא לשבת ולנהוג? מה המשקל שצריך לתת לסכנת חיים (מירוצי מכוניות ואופנועים, סקי אלפיני) בספורט? אם לוקח עשר שנים לפתח מרתוניסט צמרת, ובעשר השנים האלה כל מה שהוא עושה זה לרוץ, לאכול, לנוח ולישון, אולי ריצה מהירה למרחקים ארוכים היא המשימה הכי קשה בספורט? ועוד ועוד.
לאף אחת מהשאלות האלה, כמובן, לעולם לא תהיה תשובה אובייקטיבית. אבל לפני שנתיים החליטו ב-ESPN לנסות לתת לשאלה מהו הספורט הקשה בעולם תשובה שמתחפשת לאובייקטיבית. אתר האינטרנט של הרשת בחר, על סמך סקרים בין מאמנים אולימפיים וספורטאים מענפים שונים, עשר קטגוריות שמהן מורכבת אתלטיות. התוצאה הייתה הגדרה די רחבה, שכוללת גם אספקטים מנטליים ("עצבים - היכולת להתגבר על פחד") ואמורפיים ("קיימות - היכולת לעמוד בעונשים פיזיים לאורך תקופות ארוכות").
בשלב הבא קובץ פאנל של שמונה מומחים, שכלל מדענים שעבדו עם הוועד האולימפי האמריקאי, אקדמאים שלומדים את המדע של התנועה ושל השרירים, ספורטאים ועיתונאים. הפאנל התבקש לתת לשישים ענפי ספורט ציון מ-1 עד 10 בכל קטגוריה. כל ספורט קיבל ציון ממוצע בקטגוריה וציון כללי (חיבור של כל הציונים בקטגוריות) שלמעשה נותן את דרגת הקושי שלו על סקאלה של 1 עד 100. התוצאות קובצו למה שכונה בפרויקט "טבלת דרגת הקושי האולטימטיבית".
את טבלת דרגת הקושי האולטימטיבית, לפי המומחים של ESPN, מוביל האגרוף (ראו טבלה למטה). האם זה שהמשוגעים שעולים שישה מטרים באוויר על מקל בזכות קסם שנקרא המרת אנרגיה דורגו רק במקום ה-16, אומר שקפיצה במוט היא ספורט פחות קשה מכדורגל, למשל? ברור שלא. "במובן מסוים", אמר חוקר הבייסבול רוברט אדיר, "כולם קשים באותה מידה. האנשים הכי טובים הם יוצאי דופן באותה מידה".
הכתבה המלאה - במגזין G
גלדיאטורים
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.