לא אחד מהחבר'ה

הרפובליקנים ראו בו את התקווה הלבנה הגדולה, כפי שציפי לבני גילמה את כיסופי המעמד הבינוני האשכנזי. הוא יהיה האיש שיהדוף את השתלטות המיעוטים הזוחלת על הפוליטיקה האמריקנית, וייצג מחדש את האמריקני האמיתי, לא את נתמכי הסעד הפרזיטים. המנגנון הרפובליקני ראה בו מועמד ביניים נאה, רהוט ומתון יחסית, שיסחף את מצביעי המרכז, שאינם ליברלים גדולים וגם לא אנשי מסיבת התה בנוסח שרה פיילין.

הימין הדתי הרפובליקני ראה בו סוס טרויאני שיחזיר לו את ההשפעה במסדרונות השלטון, ויעזור לו במלחמתו בחוטאים למיניהם, מהומו/לסביות עד נשים שמפילות עוברים בקלות דעת, בניגוד לרצון אלוהים. הניחו שאשתו תקסום לנשות אמריקה מפני שהיא עקרת בית נאה וניצולת סרטן, ולא איזו הילארי קלינטון או מישל אובמה מלומדות מעצבנות. אמריקה, בל נשכח, היא המדינה המפותחת הקרתנית ביותר בעולם. בין שני חופיה חי הרוב הדומם, שמתפרנס ביושר, ומושגיו על העולם שאובים במקרה המיטבי מתוכניות הלילה של ג'ו לנו או דיוויד לדרמן.

והנה, בהתמודדות החובבנים הגדולה הזו בין ברק אובמה ומיט רומני, ידו של הראשון על העליונה בישורת האחרונה. הוא פשוט מנוסה, חכם וקר מזג יותר, ולמד בתפקיד להיות פחות חובבן, אף שמעולם לא למד לתפעל את הקונגרס ולהקסים אותו בפגישות בארבע עיניים, כפי שעשה ביל קלינטון עד מוניקה לווינסקי. אובמה קר רוח במידה שכמעט לא תיאמן, מול לחצים אדירים, שמתחילים ברמיזות על מוצא מפוקפק ומסתיימים בצבע עורו.

גם מיט רומני הוא בן מיעוט במובן הדתי, וכמורמוני קשה לו לכבוש לבבות בימין השמרן. הוא בנה את עצמו בשתי ידיו, ניהל חברת אקוויטי פרטי (שהצטיינה בייעול חברות, כלומר פיטורים המוניים, והשקיעה גם בחברה שהתמחתה ב"ניקוי" עוברים אחרי הפלות) והפך למושל מסצ'וסטס הליברלית. אבל הניסיונות הפתטיים שלו להיות אחד מהחבר'ה ורפובליקני אדוק, שכללו את ההתבטאות בכנס תורמים על הפרזיטיות של 47% מהאמריקנים (להלן "מצביעי אובמה"), גרמו לו בשבועיים האחרונים להיות שלימזל עד כדי כך, שהיועצים שלו (רובם, אגב, חובבנים למדי ממסצ'וסטס ולא האסטרטגים מהליגה הראשונה של המפלגה. זוכרים את קארל רוב, הממליך של בוש הבן?) מעדיפים שיסכור את פיו ופשוט מחכים שהאבק ישקע.

אין לו העוצמה והכריזמה הטבעיים שהיו במידת-מה אפילו לבוש הבן ובוודאי לרונלד רייגן, המתקשר הגדול. הזהירות שלו, בצירוף המעידות הבלתי נשלטות, הופכות אותו לדמות כמעט טרגית. המצביעים חשים שהוא מהלך על קליפות ביצים, וליתר דיוק שאין לו ביצים. אם נוסיף לכך חובבנות הן בנושאים כלכליים והן בנושאי חוץ, גם המתעבים הגדולים ביותר של אובמה לא יצביעו בעדו מתוך שכנוע פנימי עמוק. הם יודעים שריסון תקציבי והורדת מס לבעלי הכנסות גבוהות לא ילכו יחדיו, בייחוד לא אחרי משבר פיננסי אדיר שכולו מתוצרת קפיטליזם פיננסי חזירי.

התבטאויות כמו זו על חוסר העניין של הפלסטינים בשלום עם ישראל, והתרפסות של ממשל אובמה בפני משטרים אסלאמיים רצחניים, יוסיפו אולי כמה בוחרים, אבל שלדון אדלסון (להלן מחייה העיתונות העברית) כבר שלו ו-75% מהיהודים האחרים יצביעו לאובמה. רומני זקוק לתמיכת 66% מהבוחרים הלבנים האמריקנים, לפי אחד החישובים. בהנחה שהוא הרחיק ממנו חלק גדול מהציבור הזה, החשבון עובד לרעתו. קשה לראות את אובמה מועד קשות בששת השבועות שנותרו עד יום הבוחר, גם לא בעימותי הטלוויזיה - כמובן בהנחה שבעלי הברית בישראל לא מכינים לו מוקש צד איראני רב עוצמה. אחרי הכול, הצד החזק של אובמה הוא הרטוריקה.

zukiro@gmail.com