אין קוסמים בשוק ההון

ישנו כלל ידוע, שלא מנסים לעבוד על מי שמבין עניין. אף חברת ביטוח לא תנסה למנוע תשלום כדין על תאונת-דרכים מעו"ד לענייני נזיקין; מוסכניק לא ירמה ביודעין נהג שהיה מכונאי רכב בצבא; מסעדה מהוללת לא תגיש ביודעין למבקר מסעדות נקניקיית עוף של זוגלובק בעסקית צהריים; ואדם צלול בדעתו לא ינסה לעשות "מצפון" לפולנייה.

מדוע? כיוון שכאשר יש לך מושג ואתה יודע לשפוט, לבקר ולהעריך נכונה את העבודה שמבצעים עבורך, נותני השירותים יעמלו קשות כדי לרצות אותך, ולא לסדר אותך.

אך מה קורה כשרוב האוכלוסייה מפחדת עדיין ממילים כמו חיסכון לפנסיה, קופת-גמל, ביטוח מנהלים, עמלת פרמיה ועמלה צוברת? מה קורה כשרוב הציבור מעדיף להסתמך על מה שהסוכן הפנסיוני אמר לו ולבדוק את היתרה רק בגיל הפרישה, על אף שהסכומים המופרשים המצטברים משכרו מגיעים לעתים למיליונים? במצב כזה עלול להתרחש מה שקרה עם האימפריה של נוחי דנקנר - וזה מה שבכוחו של חינוך פיננסי נכון, עקבי, רציף ונהיר יכול למנוע.

חינוך פיננסי יכול למנוע מחברות הדירוג מלתת דירוג מיטבי מפוקפק לחברות ממנופות עד האוזניים; חינוך פיננסי יכול לחסל את הזן הנפוץ של אנליסטים שנותנים הערכות לא מדויקות כי "לא נעים לכתוב דברים רעים" על ניהול כושל ועל החלטות תמוהות של חברות; הוא יכול לצמצם את הנטייה של חברות ציבוריות לממן דירקטורים שעושים את מה שטוב לבעל השליטה המשורשר ולא למשקיעים או לחברה; הוא יכול למתן את הריצה של המוסדיים לעבר "ני"ע בטוחים" לכאורה, דוגמת תעודות סל וקרנות סולידיות למדי ללא בחינה עצמאית, מעמיקה ושקולה.

לעומת זאת, במצב שבו הלקוח, האזרח הקטן, לא מבין, לא רוצה להבין, מפחד לחשוב על לנסות להבין - אין תמריץ או נכונות של אף גורמים אלה, שבסופו של דבר האזרח הקטן הוא לקוח, בעלים, או בעל חוב שלהם, לרצות אותו, לשמור על האינטרסים שלו, או לספר לו מה באמת מתרחש לו בחשבון. חינוך פיננסי כבר אמרנו?

פנסיה אינה מותרות

אבל זה לא נגמר שם. חינוך פיננסי יסייע לגדל את בוגרי מערכת החינוך הישראלית כשהם יודעים שהכסף לא יוצא מתוך חור בקיר, אלא מעבודה שגם התמורה שלה תלויה בצורכי שוק העבודה; צעירים שמבינים שכרטיס-אשראי ואשראי אינם כסף שיש להם, אלא להיפך, כסף שאין, ושאשראי הוא למעשה התחייבות נושאת ריבית; שאין קוסמים וקסמים בשוק ההון; שחשבונות לא נועדו להיטמן במגירה, אלא שיש לדעת כיצד לקרוא ולהבין אותם; שפנסיה אינה מותרות, ושבנוסף לגובה השכר יש להתחשב גם במרכיב הפנסיה ולדעת להתאים אותו לשלב הבא בחיים. וכן גם, ששירותי מדינה ניתנים למעשה מכספי המסים שהם עצמם משלמים, ושאי אפשר לתת יותר שירותים בלי לקחת יותר מסים.

ומדוע אני מספר לכם את כל אלה? כי לראשונה קיימת בישראל הבנה כלל-מערכתית בנחיצות של חינוך פיננסי. לשם כך אף הוקמה "מחלקת חינוך פיננסי" באגף שוק ההון במשרד האוצר. אמנם ספק אם משאביה המצומצמים, 20 מיליון שקל, יספיקו להשגת מטרה לאומית זו, אך זו התחלה. עלינו כאזרחים שנחשפים לתכנים פיננסיים, ומבינים מעט בכלכלה, לדאוג שהשכלה פיננסית מינימלית תהפוך לנכס צאן ברזל של כלל האוכלוסייה. עלינו לוודא שתקציב זה לא יקוצץ, אלא יגדל עשרות מונים. בידינו לשמור על כלכלה בריאה, חסונה, וכזו שבה הידע אינו נותר רק בשכבה מצומצמת של האוכלוסייה, אלא הופך לנחלת הכלל - לטובת כולנו.

הכותב הוא מחברת "כלכלי", המרכז לפיננסים וליזמות