על מה בכלל מדברים כאן?

לא צריך להתבייש להשתמש בכינויי גנאי לתבוסה של נבחרת ישראל 4-0 לרוסיה באצטדיון ר"ג בחודש שעבר. זו לא היתה סתם בושה, זה היה אחד מהרגעים המכוננים ביותר של האימפוטנציה הכחולה-לבנה בעידן האירופי, ביזיון שייכנס לדברי הימים ביחד עם עוד כמה נקודות שפל (לא שחסרות כאלו).

ובכל זאת, עדיין יש לנו לאן לשאוף: אם הנבחרת מצליחה איכשהו, בטעות, לא להוציא 6 מ-6 מצמד המשחקים הקרוב עם לוקסמבורג - נדמה שכל השפלות העבר יימחקו כלא היו. אפשר יהיה לחגוג שיא חדש של עולב תוצרת הארץ.

הנה כמה פרטי טריוויה על לוקסמבורג, זאת שהמאמן הישראלי אלי גוטמן הפליג השבוע בשבחי ה-4-3-3 שלה: המיקום הממוצע שלה בדירוג פיפ"א לאורך השנים הוא 137; בחמשת הקמפיינים הקודמים שלה, בהם היא ספגה במצטבר 138 שערים, היא הצליחה לצבור 12 נקודות מ-156 אפשריות, 7.6% הצלחה; בירושלים מתגוררים יותר תושבים מאשר בלוקסמבורג; הישג השיא של קבוצות לוקסמבורגיות במפעלים אירופיים הוא העפלה לשלב המוקדמות השלישי של ליגת האלופות (זה קרה העונה לדודלאנג' - שנשרה לאחר מכן לפלייאוף של הליגה האירופית, שם חטפה 7-1 בשני משחקים מהפועל ת"א).

אם את אלו אנחנו לא מנצחים, זה כבר לא ביזיון ספורטיבי: זו חרפה לאומית.

***

משאבדו הסיכויים להעפיל למונדיאל 2014, שאלת מעמדו של גוטמן לא מפסיקה לצוץ. במסיבת העיתונאים שואלים אותו האם יניח את המפתחות לפני תום הקמפיין במידה והתוצאות הגרועות יימשכו. באופן אישי, מוטב לגוטמן להמשיך להילחם כדי לנסות להביא את הנבחרת לפחות למקום השלישי ולבצע בקרת נזקים לכישלון שלו. בגיל 54, יש לגוטמן עוד שנות אימון רבות לפניו, ואם יתפטר עכשיו יכניס, במודע, כתם שחור לקורות החיים המרשימות שלו בכדורגל הישראלי.

באופן לאומי, עצם ההתעסקות במעמדו של גוטמן היא מצחיקה. למה בכלל מתעקשים לקחת כאן את הדיון לרמת המיקרו אחרי 42 שנים רצופות במדבר? מה זה בכלל חשוב כן בניון לא בניון, עוד בלם בהרכב פחות חלוץ בשפיץ, כאן חילוף נכון ושם טקטיקה לא נכונה. אם דורות של כוכבים ומאמנים מוכשרים עברו כאן בלי לעשות כלום במדי הנבחרת - כנראה שמדובר על בעיית מאקרו.

אפשר לדוש שעות במהות האמיתית של הבעיה: שאין כאן תרבות ספורט ואין כאן מספיק מתקנים ואין כאן מספיק כדורגלנים , ומיטב הבחורים שלנו לא בוחרים בכדורגל - אלא בסיירת; שהריקבון מתחיל מהאנשים שמנהלים את הכדורגל הישראלי, ומחלחל למטה לפני השטח; ואפשר גם להפנים את העובדה שאין יותר מדי מה לעשות כנגד העיוות הסטטיסטי שמונע מנבחרת ישראל להעפיל לטורניר גדול, פשוט כי "תוצאות של כדורגל נבחרות הן כמעט בלתי ניתנות לחיזוי ומחוסרות היגיון".

למסקנה האחרונה הגיע ראסל ג'רארד, פרופסור למתמטיקה מבית הספר הלונדוני לעסקים CASS, לאחר שבזבז שבע שנים מהחיים שלו בניתוח של 22,130 משחקי כדורגל נבחרות בין השנים 1872-2001, במחקר המעמיק ביותר שהתבצע אי-פעם בתחום. ג'רארד הבין כי קיימת קורלציה בין תוצאות של כל נבחרת, לבין הנתונים האובייקטיבים של המדינה שלה (גודל האוכלוסייה, הכנסה ממוצעת לתושב, וכמות משחקים בינלאומית כוללת) בכל תקופת זמן. וכך, הוא ניסה לדרג מי הן הנבחרות הכי מצליחות בכל הזמנים ביחס ל"תנאי השטח" שלהן. בדירוג שהתחשב רק בשנים 1980-2001, שם ג'רארד את נבחרת יוון רק במקום ה-34 בעולם.

שלוש שנים בלבד לאחר מכן, כשהפרופסור כבר הפסיק לאסוף נתונים - יוון זכתה באליפות אירופה. תחת מעטפת כה גדולה של אקראיות בכדורגל הבינלאומי - אפשר להודות שאין לנו בהכרח את הכלים להבין את מהות הבעיה של נבחרת ישראל.

***

הבעיה שהיתה מטרידה גם ככה, התנפחה לממדים מבהילים במהלך השנתיים האחרונות, מרגע שהכדורגלן הישראלי החל לצאת בהמוניו לאירופה. הציפייה היתה שמאסות השגרירים שהתחילו להתחכך בשמנת של הליגות הגדולות, יביאו לכאן בשורה. הציפייה היתה שמודל קרואטיה - מדינה עם ליגה חלשה שמייצאת עשרות שחקנים לרמות הגבוהות והופכת לנבחרת אימפריה בעקבות כך - יתחיל לעבוד גם כאן. במקום זה, הליגיונרים לובשים את מדי הנבחרת ומשלשלים על המגרש.

את ההפרעות מהם סובל כוח הלגיון שלנו אף אחד עדיין לא הצליח לאבחן, אבל בוא נעשה בכל זאת ניסיון קטן: בסוף שנות ה-80 ובשנות ה-90 היו לנו נבחרות לא יותר טובות משמעותית מזאת של היום מבחינת היקף הכישרונות ששיחקו בהן, אבל הן הצליחו קצת יותר מהנוכחית. אולי כי הנבחרות של אז נתפשו אחרת על-ידי השחקנים: הנבחרת היתה בזמנים ההם מקפצה לאירופה, הפלטפורמה הכמעט יחידה של הכדורגלן הישראלי להראות מה הוא שווה ואולי לקבל חוזה עתק בחו"ל. כיום, כל מה שצריך כדי לקבל חוזה בחו"ל זה למסור כמה פסים מדויקים ולשכור את שירותיו של דודו דאהן. אז אולי השחקן הישראלי נותן פחות מעצמו לנבחרת ברגע שחשבון הבנק כבר מלא וחלום הילדות כבר הוגשם? אולי הנבחרת הפכה ממקפצה למטרד? למקום שבו אפשר להיפצע ולאבד אחר-כך את המקום בהרכב באירופה; המקום שבו בוחנים אותך בזכוכית המגדלת הלאומית הביקורתית, המקום שהפך את הלוזריות לאובססיה?