זו לא בושה להיות טבח

בשבוע הבא יתחילו או ישובו הסטודנטים הישראלים לספסל הלימודים במוסדות להשכלה גבוהה. רובם לא ילמדו הנדסה או רפואה, אלא תיאוריות סוציולוגיות של כיבוש והגיגים פילוסופיים על דיכוי, אך לאחר סיום לימודיהם צפוי שהם ייאלצו לעבוד במחלקת שימור לקוחות של חברת ביטוח, שבה ישתכרו רק שליש משכרם של עמיתיהם הלא-אקדמאים שסיימו קורס מקצועי בתכנות.

שוק העבודה הישראלי איננו זקוק ולא יזדקק בעתיד הנראה לעין ל-20 אלף בעלי דיפלומה של בוגר במדעי החברה והרוח, שיוצאים בכל שנה מהמכללות ומהאוניברסיטאות. אם מישהו מאותם אקדמאים טריים לא הציץ במודעות הדרושים לפני שהלך ללמוד פוסט-מודרניזם במקום הנדסת מחשבים (אם יש לו כישרון מתמטי) או מכונאות רכב (אם אין לו כישרון), כדאי שיבדוק שוב את מדיניות קבלת ההחלטות שלו.

יחד עם זאת, גם מי ששרים שירי הלל ללימודים הטכנולוגיים שוכחים שני דברים: ראשית, מדעי החברה והרוח יכולים להיות פרקטיים, ואף היו כאלה עד לפני 20 שנה בערך, כאשר במרכז תוכנית הלימודים עמדו קורסים בסטטיסטיקה, שפות זרות, סקרים ובדעת קהל, לפני ההשתלטות העוינת של הפרופסורים לברברת שהפכו לימודים בעלי ערך תעסוקתי של ממש ותועלת אובייקטיבית למדע לקרקס של איזמים.

חוגים פופוליסטיים חסרי ערך

שנית, יש מי שאחראי להנפקת הדיפלומות הלא-נחוצות, אשר מובילות את בעליהן היישר ללשכת העבודה - עשרות מכללות ציבוריות ופרטיות וגם חלק מהאוניברסיטאות אשר ששות להדפיס תעודות בוגר ומוסמך למדעי הכלום למי שמשלם את שכר הלימוד במועד; ויש גם מי שאישר להפעיל את בית-הדפוס המשוכלל - המועצה להשכלה גבוהה, שמזמן איננה מתפקדת כרגולטור אחראי, כאשר היא מאשרת פתיחה סיטונאית של מוסדות קיקיוניים וחוגים פופוליסטיים חסרי ערך מדעי ותועלת מעשית, כגון לימודי מגדר ומיסטיקה".

המועצה להשכלה גבוהה נכשלה בפיקוח על המערכת האקדמית, כי הפרופסורים מקבלי ההחלטות בגורם המפקח הם גם אנשי-מפתח בגורם המפוקח. חסר להם קור הרוח לומר 'לא' לקולגות שרוצים לעשות לביתם ולחלטר שעות נוספות בהוראת קורסים לא נחוצים לצעירים נאיביים שמשתוקקים לקבל תואר אקדמי, גם אם התואר מוביל לעבודה בשכר מינימום. חסר להם גם האומץ לומר לצעירים אשר אינם מתאימים ללימודים אקדמיים שזו לא בושה להיות טבח, מלגזן או נהג משאית.

התוצאה הבלתי נמנעת היא, שבמקום טכנאי מזגני-אוויר, הנדסאי-מחשבים ומכונאי-רכב, שהיו יכולים להתפרנס בכבוד ולהעניק לציבור שירותים טובים, קיבלנו דיוויזיות של אקדמאים ממורמרים ומובטלים, שבזבזו שלוש (ולפעמים ארבע-חמש) שנים מחייהם והוציאו עשרות (ולפעמים מאות) אלפי שקלים מכיסם על קורסים בסמיוטיקה ובפוסט-סטרוקטורליזם, שנחוצים למדע וחיוניים לחיי היום-יום כמו שרכב לפילוס שלג דרוש באילת.

הכותב הוא פרופ' לתקשורת במרכז האוניברסיטאי אריאל