וינשטיין יסגור התיק המרכזי נגד ליברמן - בניגוד לעמדת לדור

החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, לסגור את תיק החקירה העיקרי נגד שר החוץ, אביגדור ליברמן, התקבלה בניגוד לעמדתו של פרקליט המדינה, משה לדור.

בסוף השבוע הקרוב או בתחילת השבוע הבא יפרסם וינשטיין רשמית את החלטתו לסגור מחוסר ראיות את תיק החקירה נגד ליברמן בפרשת חברות-הקש, ובמקביל להגיש נגדו כתב אישום בעבירת מירמה והפרת אמונים בפרשת השגריר בבלארוס.

כתב האישום בעניין זה יוגש ככל הנראה לבית משפט השלום בירושלים. העמדתו של ליברמן לדין תחייב את ראש הממשלה בנימין נתניהו להעביר את ליברמן מכהונתו בממשלה, ותמנע ככל הנראה את מינויו מחדש לשר לאחר הבחירות.

הסיבה העיקרית שבעטיה החליט וינשטיין לסגור את תיק החקירה העיקרי נגד ליברמן היא העובדה שרוב אנשי הפרקליטות המעורבים בדיונים בתיק שינו את עמדתם לאחר השימוע, ומחזיקים כעת בדעה שאין בידם ראיות המספקות סיכוי סביר להרשעה.

ואולם, לא כל אנשי הפרקליטות מחזיקים אכן בדעה זו: מנהלת המחלקה הכלכלית, עו"ד אביה אלף, החתומה על חוות-דעת מנובמבר 2009 הממליצה להגיש נגד ליברמן כתב אישום, לא שינתה את עמדתה.

אף שחלק מאנשי המחלקה הכלכלית, שאמורה לנהל את התיק בבית המשפט, מצדדים בסגירת התיק, יש בינם לבין עצמם הבדלי גישות. אם היה וינשטיין מחליט להגיש את התיק, היה עומד לרשותו צוות המסוגל לנהל את המשפט.

פרקליט המדינה לדור מסויג יותר בתמיכתו בהגשת כתב אישום בפרשה העיקרית, אך בשורה התחתונה הוא מחזיק בדעה שהראיות מאפשרות סיכוי סביר להרשעה, אף אם גבולי.

לדעתו של לדור, מדובר בתיק מורכב ובעייתי מבחינה ראייתית, שנוכח היקפו לא כל שופט מסוגל "להתעלות מעל הפרטים" ולראות את התמונה כולה. ואולם לדעתו, יש שופטים היכולים לעשות זאת - ומי שנחשף לתמונה בכללותה יכול להגיע להכרעת דין מרשיעה, הגם שהיא נשענת על קונסטרוקציות משפטיות מורכבות.

לדור תואר כ"מתייסר" בתיק זה, ובסופו של דבר הוא נקט עמדה שיש לתיק סיכוי בבית משפט, גם אם גבולי.

"חולשת אנוש" של ליברמן

כתב האישום נגד ליברמן בפרשת השגריר אינו מתמקד דווקא בכך שליברמן קיבל מידיו של השגריר בבלארוס, זאב בן-אריה, באוקטובר 2008 פתק ובו פרטים מתוך מסמך חיקור הדין שהעבירה הפרקליטות לרשויות החקירה בבלארוס, אלא במהלכיו שנקט ליברמן במטרה לסייע למינויו של בן-אריה לתפקידים שונים לאחר סיום כהונתו בבלארוס. כך, לאחר שבן-אריה שב ארצה, צירף אותו ליברמן למטה המדיני של מפלגתו.

בהמשך ביקש בן-אריה להתמנות לשגריר בלטביה, וליברמן עודד אותו להגיש מועמדות. בראש ועדת המינויים ישב סגנו של ליברמן במשרד החוץ, דני איילון. בחקירתו במשטרה נמנע ליברמן מלהכחיש ששוחח בעניין עם דני איילון, ואמר כי אינו זוכר.

מבין 9 המועמדים שהתמודדו על תפקיד השגריר בלטביה, בחרה הוועדה בבן-אריה. ליברמן אף השתתף בישיבת ועדת השרים שאישרה את המינוי, ובהמשך הביא את המינוי לאישור הממשלה.

גם תיק זה הוא תיק גבולי, לדעת היועץ המשפטי לממשלה. בניגוד לתיק העיקרי, הקושי בתיק זה איננו ראייתי אלא דווקא נורמטיבי. עבירת הפרת האמונים נובעת כאן מתוך מכלול התנהלותו של ליברמן, שלא עצר ואף נתן את ידו למהלכי קידומו של בן-אריה.

התביעה איננה מבקשת להוקיע את ליברמן על כך שקיבל מסמך כתוב מידיו של בן-אריה, בעת ביקורו במינסק ב-2008, שאותו אף השליך לשירותים אחר-כך. בלשכת היועץ גם עלתה סברה שלפיה ניתן לראות את סיועו של ליברמן לבן-אריה כ"חולשת אנוש", רצון לגמול טובה לאדם שפעל במטרה לסייע לו.

ואולם, בהמשך התגבשה אצל וינשטיין ההכרה כי גם אם מדובר ב"חולשת אנוש" מצד ליברמן, היועץ אינו יכול להעלים עין מהתנהלות מעין זו ולהעניק לה הכשר בדמות סגירת תיק, שכן להחלטה מעין זו יש השלכות נורמטיביות לעתיד.

בעיות ראייתיות

כאמור, התיק העיקרי ייסגר מחוסר ראיות, וזאת אף שבשימוע שנערך לסניגוריו של ליברמן, הם לא חידשו חידושים גדולים ובוודאי שלא חשפו ראיה ניצחת שהופכת את הקערה על פיה. לעומת זאת, הם כן הצליחו לחדד באופן משמעותי את כל הבעיות הראייתיות שיש בתיק.

וינשטיין מאמין גם היום שליברמן אשם בביצוע העבירות, אך שאין יכולת להוכיח זאת בבית המשפט. רוב בכירי הפרקליטות שישבו בצוות לפני ההחלטה הראשונית - ובהם שוקי למברגר, שי ניצן, אפרת ברזילי, מיכל סיבל-דראל, יוסי קורצברג ועוד - ושתמכו בהגשת כתב אישום, נוטים כעת לעמדה שיש לסגור את התיק.

לקראת סוף הדיונים, בחודשים האחרונים התגבשה בקרב הצוות המסקנה שעדת המפתח בפרשה היא רואת החשבון דניאלה מורציס מקפריסין, העובדת במשרד שניהל, לפי החשדות, את חברות-הקש עבור ליברמן. בשלבים הקודמים של החקירה קשרה מורציס באופן עקיף את ליברמן לחברות, ואולם אחר כך שלחה לחוקרים מכתב ובו טענה שבמחשבה שנייה, נראה לה שבעל השליטה בהן לא היה ליברמן, אלא דווקא נהגו, איגור שניידר.

בעידודו של וינשטיין, לפני כ-3 שבועות התקיים חיקור דין ישראלי נוסף בקפריסין, כדי לבחון אם בחלוף השנים תהיה העדה מוכנה לשתף פעולה עם רשויות החקירה בישראל. 3 פרקליטים נשלחו לקפריסין ונפגשו עם העדה, בנוכחות עורך דינה וכן חוקר קפריסאי.

החקירה התנהלה כפארסה: העדה השיבה "לא זוכרת" על כל השאלות שנשאלה, ואף יצאה להתייעצות עם עורך דינה באמצע התשאול. הפרקליטים שבו לישראל כשפניהם נפולות, ודיווחו שכשלו במשימה, שעליה עמד גורל התיק כולו.

פרקליט המדינה לדור נתן בסוף השבוע ביטוי פומבי מרומז לקשיים הראייתיים שהובילו לסגירת התיק העיקרי נגד ליברמן. בדברים שנשא בכנס הפורום למשפט וחברה של מכללת נתניה, בירושלים, אמר לדור כי "בתחום השחיתות השלטונית קשה לאסוף ראיות. האנשים שמסוגלים להעיד, בדרך-כלל לא רוצים לדבר. בחלק גדול מעבירות השחיתות אנחנו מתקשים לגייס עדים וראיות. אנחנו גם צריכים להגיע לחו"ל ולגייס את שיתוף-הפעולה איתם. לפעמים שיתוף-הפעולה מאוד מוגבל ונעשה בדרכים שלא דומות ליכולת של משטרת ישראל לגבות הודעה ממי שיושב בישראל בחדר החקירות".

החשדות: כספים מאנשי עסקים

פרשת ליברמן, הנחקרת מאז 2006, עוסקת בחשדות לקבלת כספים שלא כדין על-ידו, בהיקף של מיליוני דולרים, בדרכים מגוונות ולרבות באמצעות חברות-קש ואנשי-קש, וזאת בין היתר בתקופות ששימש חבר כנסת או שר בממשלה.

פעילותו העסקית של ליברמן החלה ב-1997, לאחר שפרש מתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה והקים שתי חברות, בישראל ובקפריסין. לפי החשד שנחקר, הוא החל לקיים מערכת קשרים מסועפת עם אנשי עסקים בארץ ובחו"ל, ובעטיים הועברו לו כספים בשיעורים גדולים, בלי כל קשר לתחומי הפעילות של החברות שהפעיל כביכול. ליברמן נחשד כי גיבש יחד עם עורך דינו, יואב מני, שיטה מתוחכמת להסתיר את פעילותו העסקית ואת הכספים שהמשיך לקבל, גם לאחר שחזר לזירה הפוליטית.

ליברמן נחשד כי הקים או רכש חברות בישראל, בקפריסין ובאיי הבתולה הבריטיים, שבראשן הוצבו אנשי-קש, ותוך שהוא עצמו ממשיך להיות בעל השליטה האמיתי בהן. הוא גם הציג, על-פי החשד, מצג כוזב כלפי מבקר המדינה, שלפיו כביכול מכר את מלוא זכויותיו בחברות, ואין לו עוד נגיעה אליהן, וזאת על אף שהמשיך לקבל תקבולים כספיים באמצעות אותן חברות.

על-פי החשד, חברות אלה עמדו בקשרים פיננסים עם מעגל מצומצם של אנשי עסקים מחו"ל, שלהם אינטרסים מעשיים או פוטנציאליים בישראל, ובהם מרטין שלאף, מיכאל צ'רני, דן גרטלר ודניאל גיטנשטיין.

עוד נחשד ליברמן כי לאחר פרישתו מהפוליטיקה ב-2004, הוא פעל להקמת חברה נוספת, שכבעליה נרשמה בתו מיכל, שהייתה אז בת 21. לצורך הסוואת שליטתו בחברה והיותו הנהנה מרווחיה, גרם ליברמן לפי החשד להעברת דיווח כוזב לבנק, בניגוד להוראות חוק איסור הלבנת הון.

הקמת החברה כך איפשרה לליברמן להמשיך ולקבל כספים בהיקף גדול, גם לאחר שחזר לפעילות פוליטית ב-2006. באמצעות חברה זו התקבלו תשלומים בסך של יותר מ-2.5 מיליון דולר, כמחצית מתוכם בתקופה שבה כיהן ליברמן בתפקידים ציבוריים.