שחקנים בחלקים: הסוף לבעלויות צד ג' בכדורגל?

מתחת לרדאר ובלי הרבה רעש, העבירו באופ"א בשבוע שעבר החלטה קריטית. ארגון הכדורגל האירופי דורש מפיפ"א לפעול נגד משקיעים חיצוניים, הרוכשים חלקים מ"כרטיסי שחקן", או אם לדייק, אחוזים מהמכירה העתידית של הכדורגלן. התוכנית של אופ"א כוללת קביעת תקנות הנוגעות לכל המסגרות באירופה, אחרי תקופת מעבר של שלוש-ארבע שנים, במהלכה הכדורגל יתנקה לחלוטין מבעלויות צד ג' על שחקנים. "בעלות צד שלישי צריכה להיאסר באופן עקרוני", הסביר ג'יאני אינפנטינו, מזכ"ל אופ"א.

בעלות צד ג' מאפשרת למשקיעים חיצוניים לרכוש אחוזים מהזכויות של שחקן, ובתמורה לקבל נתח מהרווחים במקרה של מכירתו. הם נקראים צד ג' כי הם למעשה לא מעורבים ישירות בעסקה ממנה הם מרוויחים - שמתבצעת בין הקבוצה המוכרת, לקבוצה הרוכשת של שחקן. המודל הזה התחיל בדרום אמריקה, שם שימש ככלי לפיתוח שחקנים צעירים בסביבה של מועדונים בקשיים כלכליים. במקרים רבים לקח על עצמו המשקיע גם את שכרו של הכישרון ואת הוצאות הלינה, תמורת חלק ברווחים עם המכירה לאירופה. משום כך, נפוץ המודל גם בליגות שהן מזרון הנחיתה הטבעי של הדרום אמריקאים - בפורטוגל וספרד.

***

אבל למה זה בכלל רע? כשאינפנטינו מדבר על "סיכון האינטגריטי של התחרות", הוא מתכוון שמועדונים יכולים בדרך זו לרכוש שחקנים שבכל מצב אחר הם לא היו יכולים להרשות לעצמם. פרופסור ג'ון ביץ' מאוניברסיטת קובנטרי, טען ב-BBC שהוא "מתנגד למתן אשראי בקלות רבה מדי לסקטור כלכלי שהפגין היסטוריה בעייתית. אם מועדון דל במזומנים, הבעיות שלו לא ייפתרו אם לא ייתקן את המודל העסקי שלו".

מצד שני, זה בדיוק מה שאיש העסקים קיא גוראבצ'יאן, מי שהתפרסם כפטרונו של קרלוס טבז (אליו עוד נחזור בהמשך), מגדיר כיתרון של השיטה: "אם בגלל אופי והסיכון בהשקעה, הבנקים לא רוצים להלוות למועדונים כסף, צריך שיהיה כלי אחר שימלא את החלל. מועדונים שלא היו מסוגלים אחרת להביא כוכבים, מחזקים את התחרות". אבל האיראני הוא דוגמה גם לבעיה העקרונית מאחורי המודל - הסחר בבני אדם וקניית נתחים מהם, משל היו בשר בשוק. בעוד שהם מכונים בברזיל "שחקני פיצה" (בגלל החלוקה לפיסות), קרא להם דייויד דין, שהיה סגן יו"ר ארסנל וההתאחדות האנגלית, "שחקנים משועבדים".

בליגות הבכירות המודל הזה מוקצה, משום שהוא יכול להביא, ולו למראית עין, לניגודי אינטרסים. לכן בליגות באנגליה וצרפת בעלות צד ג' אסורה לחלוטין. בעוד שבדרום אמריקה מדובר במאות שחקנים, באירופה יש כמה עשרות השייכים לצד שלישי.

אבל ברור שהאינטרס המרכזי של אופ"א בחקיקה נגד בעלות צד ג' הוא בכלל ניסיון לסתום פרצות בחוקי הפייננשל פייר-פליי. במיוחד על מנת למנוע מאוליגרכים להחזיק אורוות של כדורגלנים, כדי לא "להעמיס" אותם על הדוחות הכספיים של המועדונים שלהם ולהציג לאופ"א הוצאות קטנות יותר.

***

באנגליה נאסר המודל ב-2008 אחרי פרשיית טבז ומסצ'ראנו, בה ווסטהאם החביאה נתונים לגבי חוזה ההשאלה החינמי לזמן קצר שקיבלה מגוראבצ'יאן וחברת MSI שלו.

אבל השיטה החלה כמה שנים לפני, בברזיל. קורינתיאנס, הקבוצה הפופולרית במדינה, התקרבה ב-2004 לירידת ליגה, כשחובות עצומים רבצו עליה. נשיא המועדון דאז, אלברטו דואליב, שכנע את רעיו לחתום על הסכם ל-10 שנים עם MSI וג'וראבצ'יאן שמאחוריהם סוללת משקיעים אלמונית ומסתורית. עבור %51 שליטה במועדון, השקיעה החברה סכומים נכבדים והביאה לתקופת הרצה על מסלול הדוגמנות הבינלאומי בין השאר את טבז, חאבייר מסצ'רנו, נילמאר וקרלוס אלברטו ששיחקו בקבוצה.

בסקירה שפרסמו בכתב העת ""Sport & EU Review עורכי הדין אריאל רק הארגנטינאי ודניאל ג'יאי הבריטי, הם מצביעים על הצלחת האסטרטגיה של פורטו, שמצליחה בליגה המקומית ובזירה האירופית בלי יצירת חובות. הרכישה של כישרונות צעירים בעלי פוטנציאל אך ללא ניסיון או ודאות בקשר ליכולתם להסתגל, יוצרת מצב של 'ווין-ווין'. השחקנים עוברים הכשרה בתנאים אידיאליים עבורם באירופה, מגיעים לאור הזרקורים הטומן בחובו הבטחה לכסף הגדול, ופורטו מקבלת יחסית בזול כדורגלנים מעולים. רק שיש עוד מישהו שמרוויח מהמצב.

כדי להוזיל עלויות ולהגביל סיכונים, משתפת פורטו משקיעים נוספים ברכש. חוזים כאלה כוללים גם אפשרות הגדלת הנתח של המועדון בסדרי גודל ובתאריכי יעד קבועים מראש. כך למשל רכש המועדון 40% נוספים של האלק ב-2011 עבור 13.5 מיליון אירו, רק כדי למכור את החלוץ הברזילאי לזניט סט. פטרסבורג עבור 55 מיליון בסוף העונה. בכלל, אם צריכה פורטו כסף, היא יכולה תמיד למכור אחוזים מתוך הנכסים שלה, או לסחור בהם תמורת נתחים אחרים שברשות הצד השלישי. ג'יאי ורק מציינים שמתוך 27 שחקני סגל, נכון לסוף 2011, רק חמישה היו שייכים לחלוטין לפורטו.

השניים מציינים כדוגמה קיצונית את ריאל סראגוסה שפשטה רגל לפי החוק הספרדי, ועל כן רכשה שוער, רוברטו מבנפיקה, בעסקה של 8.5 מיליון אירו, שמתוכם היא משלמת 86 אלף אירו בלבד. אתלטיקו מדריד, השרויה בחובות ענק, חסכה כשרכשה רק 95% מרדאמל פלקאו (חיסכון של 2 מיליון אירו לפחות). אבל גם באיטליה (פאסטורה נמכר לפ.ס.ז' מפאלרמו בצירוף צד שלישי מרוצה), או בטורקיה (בשיקטאש בעיקר) משתמשים במודל.

התוצאות של השיטה הזאת? טעם לפגם. הנה אחד מהם: סוכנות האמנים קריאייטיב ארטיסטס הקימה קרן בשם QFI באירלנד, שמשקיעה בבעלות על שחקנים. ומאחר ובאירלנד ההבנה בכדורגל לוקה אולי קצת בחסר, מייעץ לקרן ז'ורז'ה מנדש, סוכן-העל של כריסטיאנו רונאלדו ומוריניו. ממאזניה של ספורטינג ליסבון הפורטוגלית, התברר כי QFI מחזיקה במחצית הזכויות של לא פחות מ-7 שחקנים של המועדון. מה שאומר שהקרן האירית היא, פחות או יותר, שותפה בבעלות על מועדון פורטוגלי. אולי זה היה בסדר כל עוד QFI לא היתה עובדת גם עם בראגה, בשיקטאש וסרגוסה, בין היתר. סבך של ניגודי אינטרסים וסימני שאלה שעושים לאופ"א כאב ראש.

***

גם בישראל בעלות צד ג' עלתה לכותרות לאחרונה. את גל יוסף, בעלי הכח עמידר ר"ג, אתם מכירים? כשחברו הטוב, אלי טביב, עדיין היה בעלי הפועל ת"א - האיש השקיע סכום גבוה, שמוערך במיליון שקל, עבור 20% מהזכויות של טוטו תמוז. רק שבקיץ הקרוב טוטו הולך לסיים חוזה, ויוסף לחוץ: אם תמוז יסיים את העונה בהפועל ת"א ויחתום בקבוצה חדשה ללא דמי העברה כבר בינואר הקרוב, ההשקעה של הכח עמידר תרד לטמיון. זה כמובן לא רלוונטי לאינטרסים של החלוץ, או של הפועל ת"א, שבכלל מנסה להתנער כרגע מהעסקאות המוזרות של ימי טביב. הצרה של הפועל בהקשר הזה לא נגמרת רק עם תמוז: יש לה "שותפה" על שניים משחקנים בכירים אחרים שלה - טל בן חיים ועומר דמארי. קוראים לה מכבי פ"ת.