"קשה לבנות מערכת כשהספורטאים הגדולים לא יכולים להישאר בה"

"לכבוד שר/ת התרבות והספורט,

"אני עוד לא ממש מכיר אותך, שר/ת הספורט הבא/ה, אבל מי שלא תהיה אני רוצה קודם כל להציג את עצמי. יכול להיות שאפילו שמעתי עליי פה ושם. כן, הייתי ספורטאי אולימפי. ייצגתי את ישראל. לא היתה במה בעולם שלא עליתי עליה, לא היה כמעט אולם או אצטדיון שלא קפצתי בו במוט. מאז 1999, עשיתי עבור המדינה הזאת כל מה שיכולתי. היום אני מגלה שזה כמעט חסר ערך. אני רוצה להמשיך לעבוד במערכת, באתלטיקה שאני כל-כך אוהב, אבל אין מקום בשבילי. אף אחד לא רוצה להחזיק אותי. לא הוועד האולימפי, לא מינהל הספורט, לא איגוד האתלטיקה. השתמשו בי לקראת המשחקים האולימפיים בלונדון, אבל מספטמבר השנה אני מחוץ למערכת האתלטיקה של מדינת ישראל.

"כשאני חושב מה יכול לעשות שר הספורט הבא, אז אני באמת מאמין שיש כמה דברים שאפשר לשנות כדי להזיז את העגלה הזאת מהבוץ. קודם כל, הגיע הזמן להפסיק לנהל את הספורט דרך עמותות. לעמותות נכנסים אנשים שבכלל לא קשורים מקצועית לענף וזה פוגע במקצוענות. את איגוד האתלטיקה מנהלים אנשים שלא קשורים לאתלטיקה, אנשים שהם אינטרסנטים. אם אני, למשל, רוצה להיות חלק ממקבלי ההחלטות באתלטיקה, שהיא המקצוע שלי, לסייע בניהול הענף, אני לא יכול לשבת בהנהלת העמותה כי אסור לשלם למקבלי ההחלטות. הכל צריך להיות בהתנדבות. אני לא מבין את השיטה הזאת. תעבוד במקום מסוים, תשפיע על הניהול שלו - ותקבל כסף.

"עניין שני שאתה, שר הספורט, חייב להתחיל להזיז אותו הוא שינוי סטטוס המאמן. ספורטאי יכול לרוץ ולקפוץ עד מחר, אבל הוא לא יוכל להגיע להישגים סתם ככה. הוא חייב מאמנים מהשורה הראשונה שידריכו אותו. בארץ אצל רוב המאמנים, אימון זו עבודה שנייה או שלישית. מאמן צריך לעבוד מהבוקר עד הערב באימון, על-ידי גוף אחד בלבד שיממן את זה ולא שניים או שלושה. איך עושים את זה? פשוט: במקום לחשוב רק על מימון ספורטאים, צריך לייצר קרן שתתמוך במאמנים. מאמנים, מן הסתם, יש פחות, וזה יצריך פחות כסף. איך שלא תסובב את זה, אימון זה ידע. ידע שעובר לספורטאי. מישהו יכול לחשוב שהייתי מצליח אם לא היו לי המאמנים הטובים ביותר?

"הנקודה השלישית היא כמות שעות האימונים. אם אתה, שר הספורט, חושב שאפשר להצליח ולבנות תשתית בשעתיים של שיעורי ספורט בשבוע בבית הספר - תשכח מזה. זה לא יקרה. אני גדלתי על ארבע שעות ספורט בשבוע בבית הספר. השקעה בספורט לא רק מייצרת אלופים, המדליות הן החלק הפחות חשוב. המדינה צריכה לחשוב אחרת: יותר חינוך גופני יוצר עם בריא יותר, זה תורם לצבא, תורם למניעת מחלות, ומחזיר את הכסף בריבית דריבית לקופת המדינה.

"הדבר האחרון הוא הטיפול של המדינה בספורטאי העילית ברמה הכלכלית. מדובר במגזר מצומצם, ייחודי, של כמה עשרות או מאות במקרה הטוב. לחבר'ה האלו צריך לתת מה שאפשר לפחות ברמת ההקלות. הקלות מס, למשל, נותנים פה ללא מעט סקטורים, אפילו לספורטאים זרים. אבל כשזה מגיע לספורטאים ישראלים, זה נעצר. למה ספורטאי ישראלי שחוזר עם מדליית זהב, זהב! - דבר שהשיגו פעם אחת מאז קום המדינה - צריך לשלם על התמריצים שיקבל 40% למדינה?! גם ככה ההישגים קלושים, אז תנו לספורטאים לפחות ליהנות עד הסוף.

"גם את שיטת המלגות, שהיא הדרך לתגמל ספורטאים בישראל, צריך לשנות. היום אני מבין שכספי המלגות שדרכם נתמכתי כספורטאי לא הבטיחו לי כלום בעתיד: מעולם לא קיבלתי תלוש משכורת. זאת אומרת שאחרי כל השנים שנתתי לספורט, היום בגיל 38 אני צריך להתחיל ולדאוג לעצמי לפנסיה.

"כששואלים אותי אם אני מאוכזב, שר יקר, אני חושב שאכזבה היא לא המלה הנכונה. פשוט לא ידעתי עד כמה גרוע השיטה עובדת פה בארץ. קשה מאוד לבנות מערכת כשהספורטאים הגדולים לא יכולים להישאר בה וצריכים למצוא לעצמם משהו אחר לעשות. לא חבל על כל הידע הזה? אם בהיי-טק וברפואה אנחנו כל-כך טובים, זה כנראה בכל זאת אומר שאפשר לעשות פה הכל. גם ספורט טוב.

בתקווה לעתיד טוב יותר,

אלכס אברבוך, אלוף אירופה וסגן אלוף עולם בקפיצה במוט"