להתבגר זה חרא

זה היה רק לפני כמה ימים. אולי בעצם כמה שנים. סתם עמדנו כמה חבר'ה במשרד ודיברנו, לא זוכר כבר על מה. ואז ניגשת אליי משום מקום נעמה, תקציבאית צעירה בת 23, ואומרת לי ממש בלי בושה: "לינור, על מה אתה מדבר, כבר עברת את ה-30, תראה איזה זקן אתה. מה יש לך לחפש בעולם?".

לא היה לי הרבה מה לעשות עם זה, מכיוון שהעובדות היו נכונות. את הגיל שלי לא יכולתי לשנות בשום אופן. אבל היה משהו שאני ידעתי והיא לא.

"תסתכלי טוב סביבך", אמרתי לה, "שימי לב לקולות, לריחות, לתאורה שסביבך. תזכרי את הרגע הזה, את השנייה הזאת. עכשיו עצמי עיניים, וכשתפתחי אותן את הולכת להיות בת 30. מצמוץ אחד ואת שם". נעמה הסתכלה עליי כאילו נפלתי בזה הרגע מכוכב הזקנים, שטויות של אנשים שמתחילים לפתח סוג של דמנציה מוקדמת, אבל היא עצמה את העיניים. והופ, שבע שנים לאחר מכן תפסתי אותה בדיוק באותו מקום. היא כבר לא הייתה תקציבאית צעירה, אלא מנהלת בכירה, ובחדר שלה היו פרחים ובלונים. את יכולה לפתוח את העיניים אמרתי לה. את בת 30. נכון שרק מצמצת? אני חושב שלקח לה בערך חצי שעה עד שהיא שוב הצליחה לדבר.

להתבגר זה חרא. אתה מתמודד בקרב אבוד מול כוח טבע ניוטוני בלתי ניתן לעצירה, שנקרא כוח המשיכה. לא משנה מה תעשה, בסוף הוא ינצח. כוח המשיכה ייקח ממך את השיער שלך, את העור המתוח, את השרירים, את החזה ועוד איברים אחרים, ובסופו של דבר הוא ישכיב אותך בתוך בור באדמה. אבל יחד עם זה יש משהו שאתה לומד עם הגיל. סוד קטן שמאפשר לך להמשיך ולחייך גם כשאתה רואה צעירים ממך, יפים ממך וזריזים ממך, סוד האניצ'ה.

כשהייתי צעיר יותר, הסתכלתי על העולם בצורה של קווים ישרים. כמעט כל דבר שעשיתי היה סוג של סולם שעליו היה צריך לטפס כדי להגיע לשלב גבוה יותר. עלייה בשלב הייתה סיבה לחגיגה וירידה - סוג של טרגדיה. כשהייתי מסתכל על אנשים אחרים, הראייה התייחסה לשלב בסולם שעליו הם עמדו. רציתי לדעת איך אני ביחס למקום שבו אני צריך להיות. אבל שנים של תרגול ויפאסנה עזרו לי להפנים תובנה אחרת.

אניצ'ה היא מילה בשפה הפאלית, השפה שבודהה דיבר בה. אניצ'ה היא עיקרון בבודהיזם (שכל מי שעשה אי פעם ויפאסנה שמע פעמים רבות) ופירושו ההשתנות הבלתי פוסקת של הקיום. שום דבר אינו נשאר לעולם כפי שהוא. הכול משתנה. המתנה הגדולה ביותר שהגיל מעניק לך היא ההבנה שהחיים הם לא סולם, הם מעגלים בתוך מעגלים. אין שום סיבה להיקשר לשום דבר שהשגת, או לשום דבר שיש לך, מכיוון שכל מה שיש לך הוא בעצם בר חלוף.

אתה לא יכול להחזיק בגיל שלך מכיוון שבכל שנייה שעוברת אתה מזדקן והולך. גיל 30 אינו סוף העולם מכיוון שאחריו מגיעים גילאי 40 ו-50 וצפונה משם. ניסיון להיות בטופ של הקריירה שלך יביא אותך לתסכול מתמשך. בכל קריירה יש שיאים ונקודות שפל. אתה תיפול, כולם נופלים. זה מעגל וגם זה יחלוף. אניצ'ה.

כשאתה מבין אניצ'ה, אתה מבין שתמיד כדאי להיות נחמד לאנשים. גם אם הם מעצבנים וגם אם הם רעים, וגם אם אתה לא צריך אותם. כי בעוד שני מצמוצים או בעוד כמה שנים, הם יהיו במצב שבו אתה תהיה תלוי בהם והם יזכרו היטב מה עשית או לא עשית עבורם. כשאתה מבין אניצ'ה, אתה מבין גם שאין טעם לנקום בכל אלה שעשו לך עוול בעבר, הם ממילא כבר לא אותם בני אדם שהיו בזמן שפגעו בך. ובכל מקרה, נקמה אף פעם לא סוגרת מעגל - היא רק פותחת מעגל חדש שבו אתה תהיה קורבן הנקמה של הצד השני.

כשאתה מבין אניצ'ה, אתה עדיין מביט בראי ומחפש לאהוב את מי שאתה רואה, אבל באותו רגע אתה צריך גם לדעת להיפרד ממנו לשלום. אניצ'ה היא הסוד היחיד שיכול לגרום לזקנה להיות משעשעת, מכיוון שאתה יודע שהיא תמיד הייתה קיימת שם כפוטנציאל מתחת לשרירים, לשיער השופע ולמוח המבריק. כי למרות שאומרים לנו תמיד למצות את הפוטנציאל שלנו - הפוטנציאל להזדקן ולמות הוא היחידי שכולנו באמת נממש.

כשיש לך אניצ'ה אתה יכול להסתכל על הצעירים ולחייך ברוגע. אתה יודע כבר מה יש מעבר לשיאים ומעבר לפסגות, ואתה יודע שגם הם יגיעו לשם. אתה פשוט רק קצת לפניהם. כשיש לך אניצ'ה יש לך שלווה מכיוון שאתה מבין שאתה לא יכול לאבד משהו שמעולם לא היה שייך לך.

ולפני כמה ימים, שוב פגשתי את נעמה. ובמקרה היה לה שוב יום הולדת. "מזל טוב נעמה", אמרתי לה. את כבר בת 40?". "חס ושלום", היא ענתה, "אל תדבר ככה - אני רק בת 38". הסתכלתי עליה ואמרתי: "אל תמצמצי נעמה. תעשי הכול, רק אל תמצמצי".