הצלחה מקורה בחסר

ילדים ואף מבוגרים נוטים להפליג בפנטזיות אודות עולמות מקבילים, מושלמים ונכונים עבורם. בעולם מקביל אחר לא הייתי נולד בן למשפחת ניצולת שואה ששבה לפולין מהגלות בסיביר בתום מלחמת העולם, כדי לגלות שאיש לא שרד. באותו עולם מקביל, המילה הראשונה שהייתה יוצאת מפי לא הייתה "תאכל", בשל קדושת האוכל עקב המחסור בזמן הנאציזם. לא היו מחנכים אותי על טהרת ההצטיינות בכלל, ובלימודים בפרט, "כי השכלה זה כוח, וזו החובה להרגיש שלם רק כשעשית את המקסימום".

כשסבתי, ראש המשפחה, נפטרה בגיל 100, לא היו כל צאצאיה רופאים, משפטנים, רואי חשבון או "סתם" בוגרי תואר שני אקדמי. בעולם מקביל אחר לא הייתי קופץ כיתה, וכתוצאה מכך הייתי מתבגר פיזית ביחד עם כולם ולא בשנה איחור. הרבה תסכולים ועוגמות נפש היו נחסכים. הבנות לא היו מתייחסות אליי כאל היועץ הפסיכולוגי ה"קטן" הכי טוב שלהן, אלא כגבר צעיר החושק בהן.

בעולם מקביל אחר, אחי יואב לא היה נהרג בתאונת דרכים טראגית ומחרידה חודשיים לפני חגיגת בר המצווה שלי. המשפחה לא הייתה מתפרקת. בגיל ההתבגרות הקריטי שלי הייתי זוכה לאבא במשרה מלאה, ולא לאבא שבור על מות בנו האהוב. באותו עולם מקביל לא הייתי חייב להיות התלמיד המצטיין, יו"ר מועצת התלמידים, זוכה חידון המחתרות ואלוף בריצות קצרות.

הייתי חווה ילדות "נורמלית" של מרד, תסכול, אכזבה, אהבה, חברות, שטויות, בריחות מבית הספר ומעשי קונדס. לא ילד כאפות, החנון האולטימטיבי.

בעולם מקביל אחר, רעייתי ואני לא היינו עוברים שש שנים של טיפולי פוריות והפריות מבחנה, בזמן שה-IVF היה בראשיתו. באותו עולם מקביל, יותם וקרן, ילדיי הצעירים, היו ילדים רגילים ולא אוטיסטים. הם היו מוכשרים, אינטליגנטים, מרכז חברתי ותאבי חיים כמו אחותם הבכורה דנה. הם לא היו נידונים להיות חריגים בקרב החריגים, בהיותם אוטיסטים ברמת תפקוד נמוכה. הרי העולם המקביל הוא הצודק והנכון, אז מדוע שלנו ייוולדו ילדים אוטיסטים? אין לנו אוטיזם במשפחה, אנחנו אנשים טובים שלא עשו רע לאיש.

בעולם מקביל, לא הייתי משתמש בסלף גרנדיוזי ומרבה בסופרלטיבים אודותיי, כדי לטשטש טרגדיות נוראיות שפקדו אותי. אחדים מכם לא היו נופלים בפח בחושבם בטעות שאני ארוגנטי, יהיר ומתנשא (העיקר שלא ירחמו. לעורר רחמים, הדבר שהכי מפחיד אותי). באותו עולם מקביל, לא הייתי יושב עכשיו לכתוב את הטור הזה, כי לא הייתי מפורסם ומעורר עניין.

באותו עולם לא הייתי מחפש בנרות אחר תמצית היופי והנשיות, מוצא ונלחם כדי להשיג את רעייתי יונית שתחיה. הייתי מתפשר על "סתם" אישה, ולא מתעורר כל יום בתחושה של זוכה בפיס.

בעולם המקביל לא הייתי מצטיין בלימודי הרפואה ובהתמחות, פשוט כי לא היו לי הדחפים והדרייבים האינסופיים. גם אם הייתי מסיים את המסלול הארוך והמפרך של הלימודים ונהיה רופא פסיכיאטר מומחה, הייתי מסתפק בעבודה בקופת חולים (ואני חס וחלילה לא מזלזל), חוזר הביתה בשעות נורמליות ולא עובד מסביב לשעון, כשפרויקט רודף פרויקט. לא הייתי חי בבית שאני מתגורר בו עכשיו ונוסע ברכבי. מה רע בדירת שיכון בת ארבעה חדרים בפרברים ובאוטו יפני?

לא הייתי חי במרדף לידע, מצוינות וטיפול באנשים ברמת המיקרו מחד, אך גם השפעה כלל חברתית ברמת המאקרו מאידך. לא הייתי מתרוצץ מכנס רפואי למשנהו, בתחושה שרפואה לא מפסיקים ללמוד, מתוך מטרה להביא את מיטב הבשורות והעדכונים למטופליי בישראל. לא הייתי חי דרך מטופליי, כשהצלחתם היא הצלחתי. הייתי פחות שאפתן. יותר רגוע. פחות אקסטרווגנטי. פחות "גדול מהחיים". הייתי יותר קונצנזוס ואהוב, ופחות קשה לעיכול בשל דעותיי הברורות.

לפני כמה שנים ישב אצלי בקליניקה מטופל קבוע שהגיע במטוסו הפרטי לסשן הטיפולי. הוא היה בזמן מצרים של ביצוע עסקת מיליונים, ונזקק לפגישה. התפניתי רק בשעה שתיים בלילה. ואז, תוך כדי דיאלוג, הוא הישיר אליי מבט ושאל: "תגיד לי אילן, בינך לבין עצמך, אתה חושב שאני נורמלי?". חייכתי ועניתי: "אמצע הלילה בקליניקה, אנחנו בודדים בראש המגדל, ואני מעדיף לשבת ולשוחח עמך ולא לשהות במיטתי החמה עם רעייתי היפהפייה, אז אני נורמלי?".

טיפול לא יכול לשנות ביוגרפיה, ולא לתקן חסכי ילדות. המטפל לא יכול להיות תחליף להורים שלא היו טובים דיים. המציאות האובייקטיבית לא משנה, משנה מה שהאדם חש. אם הוא חש צורך, צריך לספק לו מנגנוני הגנה כדי למלא את הבור הריק.

בטיפול טוב אדם לומד להכיר עצמו, לחבב עצמו על עצמו כעסקת חבילה, עם היתרונות ועם החסרונות. לדעת שחסרונותיו הם יתרונותיו, ולהיפך.

אם יש למטופל חסר עמוק שמחייב פיצוי נרקיסיסטי, הצלחה היא הישרדות עבורו. כישלון הוא מוות. תפקיד המטפל הוא לעזור לו במתן כלים להצליח, ולא לנסות לשכנע אותו להסתפק במועט. הצלחה מקורה בחסר, ואצל הנרקיסיסט נועדה לפצות על בור ענק של חוסר ביטחון, המחייב מילוי תמידי ואינסופי בתשואות. הברכה והקללה מאותו מקור הן.

האם זה עובד? אם נחזור אליי כאדם, התשובה היא כן, בענק. אני לא רוצה לקום לעולם המקביל, הנכון והמושלם. אני מרוצה מאוד בעולמי עם הטלנובלות בביוגרפיה שלי. ושלי לא יוצאת דופן, לכל אחד יש את הפקעלע שלו, וזה לא נמדד בערך מוחלט.

מאושר בחלקי, ורוצה כבר לסיים את הטור הזה כדי לנסוע ברכב עם יותם וקרן למשך מספר שעות. שם, כשאנו נוסעים שעות ללא מטרה (כי זה מה שהם אוהבים), מאזינים למוזיקה בפרסברציה, אני זוכה לחיבוק ולליטוף מלא אהבה מילדיי, ולרגע קסום אחד חש האדם המאושר על פני הגלובוס. אז מי רוצה לקום בעולם מקביל?

אני יודע בדיוק על מה אני מפצה, וחי בשלום ובלי רגשי אשמה עם דרך הפיצוי. לומד ומלמד רק את "פרופורציות הפיצוי". לא לשים את כל הביצים בסל אחד, ללמוד לשלב, לדעת להרפות. לנסות לשלוט במוט ההילוכים ולנווט. הצלחה חייבת להיות לא רק במישור התעסוקתי-כלכלי, אלא גם במישור הבין-אישי-חברתי-מיני. צריך לדאוג שמנגנון הפיצוי לא יהיה הגולם שקם על יוצרו וישתלט עלינו.

לעתים הפיצוי הוא מפלצת שלא יודעת שובע, וצריך להרגיעו ולדעת להשתמש גם במנגנונים אחרים. חשובה התוצאה, והשאלה הגדולה שאתם צריכים לשאול עצמכם היא האם הייתם רוצים לחיות בעולם מקביל, או שאתם מרוצים מעסקת החבילה שנקראת חייכם בעולם האמיתי? אם התשובה לא ברורה ומיידית רוצו לטיפול, כי נדרש שינוי שלעתים יכלול פיצוי.