למה גדעון סער לא מכחיש?

גדעון סער, Did you have sexual relations with that woman? - זאת השאלה העיקרית. עניין זיוף המכתב הוא שאלה משנית. כי אם היה סקס, הרי קיימת אפשרות לכאורה לעבירה של יחסי מרות. ואם לא, הופך הזיוף לשאלה המרכזית בפרשה.

האם קיבלנו תשובה לשאלה העיקרית? לא ממש. קראתי שהאישה מכחישה את כתיבת המכתב וגם את הכתוב בו. לכאורה זה נראה כמו כפירה בקיומם של יחסי קירבה.

אבל לא ממש. כי ההכחשה של האישה היא כללית. עד עתה לא שמענו, לא מפיה ולא מפיו של סער, את המשפט שאמר קלינטון: "I did not have sexual relations with that woman" (אם כי לאחר מכן הסתבר כי לא אמר אמת).

חסרונה של הכחשה מפורשת

מכל מקום, הכחשה מפורשת לא שמענו. במקומה יש גמגומים שאינם סוגרים את העניין הרמטית. מעין הסברים שיוצרים רושם ונוסחו כך שאפשר יהיה להסבירם לאחר מכן.

והרי זה כל מה שסער צריך כדי לסיים את הפרשה: הוא צריך לומר שעורבא פרח, ואז הוא צריך לגבות את זה, רצוי במכונת אמת, אבל אפשר גם בדרכים אחרות. אבל קודם כל צריך שנשמע אותו מכחיש, במו-פיו, את החשד של יחסי מרות.

לא פחות מעניין לדעת מאיפה כל זה בא. עניין פנים-משרדי או התנכלות של יריבים פוליטיים, כפי שסער טוען? אם זה באמת עניין פוליטי, ואם הטענות מופרכות, יש כאן תופעה מאוד מדאיגה.

הכי קל היום להכתים שמו של אדם עם טענות, אפילו שמועות, בעלות קונוטציה מינית. ראינו כבר איך כמה קריירות נהרסו בגלל תלונות כאלה, הטרדות מיניות שלא היו מלוות באלימות. אפילו בהטרדות מילוליות יש פוטנציאל הרסני.

גדעון סער הוא ממש, בלשון המעטה, לא הגרוע בשרים. הוא מוערך בחוגים רבים ומגוונים כאדם ליברלי, משכיל, ביצועיסט. יהיה חבל לאבד אדם כזה בגלל התנכלות בלתי מבוססת.

התנועה הניעה את היועץ

עכשיו הסיפור כבר תופס כותרות. לאחר ש"גלובס" פירסם את הפרשה, אמצעי התקשורת הגדולים נהגו כמו שלושת הקופים: לא רואים, לא שומעים, לא מדברים. גם היועץ המשפטי התמהמה והורה לחקור רק לאחר שהתנועה לאיכות השלטון הגישה תלונה ודרישה לחקירה. וינשטיין ואנשיו הבינו שאם לא ייענו, הם יחטפו בג"ץ, שם ייאלצו לתת תשובות לשאלות מטרידות ולא נעימות.

אווירת ההשתקה שהייתה סביב הפרשה לא מיטיבה עם סער. היא יוצרת רושם של ניסיון הסתרה וטיוח. הרושם הזה מוביל לתחושה שמשהו כאן לא לגמרי נקי. אם לסער אין ממה לחשוש, כפי שהוא טוען, הרי שהתנהלותו בפרשה הייתה מוטעית מעיקרה.

מוטב היה, למרות אי-הנעימות והסיכונים, לאפשר לפרשה לצאת ולגמור עם זה. בתנאי, כאמור, שבאמת אין לו ממה לחשוש.