הפרוטוקולים: הורי רמדיה מספרים לביהמ"ש על הגיהנום

שלב הטיעונים לעונש בפרשת רמדיה נפתח אתמול (ג') בבית המשפט השלום בפתח-תקווה. כ-10 שנים חלפו מחשיפת הפרשה בה מתו 3 תינוקות ונפגעו עשרות, כתוצאה מצריכת רמדיה צמחית בה חסרו ויטמינים קריטיים להתפתחותם.

פרשת רמדיה, אולי השערורייה הקשה ביותר שידעה ישראל הצרכנית מאז ומעולם, הסתיימה בהרשעת פרדריק בלק, לשעבר טכנולוג המזון הראשי של רמדיה, בגרימת מוות ברשלנות של התינוק אבישי זיסר ז"ל. בלק הורשע גם בגרימת חבלה לתינוקות אחרים, בהטעיית צרכנים ובמירמה.

מנכ"ל רמדיה לשעבר, גידי לנדסברגר, זוכה מרוב סעיפי האישום והורשע רק בהפרת חוק התקנים. הבעלים של רמדיה לשעבר, משה מילר, זוכה מכל האישומים נגדו. לא הוגשו כלל כתבי אישום נגד בכירי החברה הגרמנית הומנה, יצרנית הפורמולה הקטלנית.

מול פסקי הדין המקלים הללו, עמדו אתמול 4 סיפורים אישיים מאוד, מהגיהנום. בזה אחר זה עלו ארבעה מהורי "תינוקות רמדיה" וסיפרו לבית המשפט בפירוט מכאיב על עולמם האישי שנקרע וקרס באופן האכזרי ביותר שאפשר לדמיין, בעקבות הזנת ילדיהם ברמדיה צמחית.

למענם ולמען הזיכרון הציבורי-צרכני בישראל, אנו מביאים כאן את דבריהם כמעט במלואם, למעט קיצורים קלים ותיקוני עריכה והגהה קלים. לפניכם טקסט ארוך, קשה, מכעיס ושובר לב, לא משהו שקל לצלול לתוכו, אבל אחרי שכמעט כל האחראים למחדל המחריד, למעט הש.ג (טכנולוג המזון), יצאו משערוריית רמדיה בלא כלום או כמעט לא כלום - חשוב שלפחות סיפורי הקורבנות יישמעו. וייזכרו.

אמיר לישקובסקי, אבא של יונתן:

אני אבא של יונתן לישקובסקי, יונתן הוא אחד הנפגעים בסיפור רמדיה. לשמחתנו, במובנים מסוימים, הוא לא מהנפגעים הקשים בסיפור. גם הוא ואנחנו עברנו סיטואציות לא קלות, בסיפור רמדיה... היינו שניה לפני ניתוח להוצאת חלק מהמעי, שטענו שקרס כתוצאה מנמק, דבר שלא היה נכון אבל כל כמה שעות היה צריך ללכת אתו לחדר בבית החולים תוך כדי זה שהם מכניסים צינור אוויר לתוך הרקטום שלו, מנפחים חזרה את צינור המעי, כאילו מחזירים אותו לתפקוד מסוים עד קריסתו החוזרת, דבר שהסתדר כחצי שעה לאחר זריקת התוספת ויטמין.

כתוצאה מהקריסה, ליונתן יש נמק שמשליך על כל הבעיות שנגרמו באותו זמן. בין השאר כל גופו קפא, הוא היה נוקשה, קשה להעביר את התמונה במילים. זה היה במהלך חמישי שישי שבת. כאשר התפרץ עניין של רמדיה, ביום שישי, הרופאים שהיו בבית החולים אמרו שלדעתם אין שום קשר, עד שהגיע פרופ' שאיני זוכר את שמו ביום א', מנהל מחלקה בבית חולים איכילוב, לקח את בדיקת הדם, אפשר לראות את החוסר ברור במקרה של יונתן בוויטמין. בטווח חצי שעה שעה לאחר הזריקה קיבלנו ילד חדש, הוא חזר לתפקד, כל הסיפור של קריסת המעי נעלם, הגוף לא היה נוקשה, נשאר רק פזילה, שפה נפולה ויש בעיות מוטורית עם הרגל, מה שגורם לנפילות לא ברורות מבחינתו.

יונתן לא יודע, לא מכיר את הסיפור, לא גידלנו אותו עם סיפור רמדיה. הוא, מבחינתו, ילד כמו כל ילד, את סיפור הנפילות וכל סיפור הפזילה והקריסה שיש לו... אז פתאום העין חוזרת לפזול, שפתו נופלת ואת הרגל הוא גורר. הוא מודע לקשיים שיש לו ומשתדל להתגבר עליהם.

היום הוא בכיתה ד', בבית ספר רגיל, השנה עם קצת תמיכה מהמורה וההורים והתלמידים, וזהו. מבחינת טיפולים שעברנו, בתחילת הדרך זה היה מאוד אינטנסיבי, טיפולים רבים שעות רבות. לא עבדתי שנתיים כי בת זוגי, אמו של יונתן, לא תפקדה לגמרי מאז אותו סיפור. לשמחתנו היו משפחות שעזרו לנו, השנתיים האלה היו מוקדשות ליונתן וכל הטיפולים, לא רוצה לספר כמה כל אחד שחשבנו שאולי יציל או ייתן מזור כלשהו לדבר האיום ונורא הזה, עד היום, כולל בחו"ל, נסענו לרופאים בבלגיה ולצרפת. היום זה כבר פחות, אנחנו בביקורת מדי פעם. באיזה מקום שמנו את הסיפור של רמדיה מאחורינו, כאשר איני יודע מה ייצא מבחינת ההשפעה לעתיד, די מהר הגענו להבנה שנסיים את העניינים, היה לנו בהתחלה הליך נזקי שאותו סיימנו יחסית מהר. זהו.

עפר שובע, אבא של ענבר ז"ל:

שואה שואה שואה, הנאשמים ברשלנותם עשו לנו שואה. שוב פעם גרמניה אשמה. שוב פעם תינוקות יהודים, מתים ופגועים. מעולם לא שמעתי על מקרה שנתנו להורים לפגוע בילדיהם. מעולם לא ידעתי שייסורים גרועים ממוות, הסבל של ענבר, קשה מאוד ואולי בלתי אפשרי לתאר את סבלה של ענבר.

בגבורה ודומייה היא עמדה בטיפולים הקשים ובסבלה היום יומי, שעה אחר שעה, דקה אחר דקה. הפגיעה של ענבר היא פגיעה אנושה, הנאשמים גרמו לענבר להתייסר, במשך למעלה משש שנים. ענבר לא הצליחה לבלוע את הפרשות הרוק של עצמה ונחנקה כל פעם מחדש, זה שקול לאדם שמטביעים אותו כל 10 דקות וכאשר הוא נחנק מצילים אותו כל פעם מחדש. במשך שש שנים וארבעה חודשים היה תקוע לענבר צינור בגרון, שדרכו ענבר נשמה.

במשך שש שנים וארבעה חודשים ענבר הוזנה דרך צינור, כאילו הייתה עוף שמובל לשחיטה. ענבר הייתה מרותקת למיטה ומחוברת למכשירים רבים, היא איבדה את מאור עיניה כתוצאה מפגיעת הראש שנבעה מאכילת הרמדיה הצמחית. הסבל של ענבר בלתי יתואר, כל זה בגלל שאכלה מזון תינוקות, אוכל שהיה אמור להיות בטוח, אוכל שהיה יקר יותר באותה עת מכל תחליף אחר. על הקופסה היום רואים עדיין את מבצע הסופר-פארם, בעלות של 59.99 שקל, כלומר 60 שקל בשנת 2003, יותר יקר ממוצרים שמוכרים היום.

לא הוגן, לא סביר ובלתי נתפש לגרום נזק כה חמור לתינוק חסר ישע. ענבר נפגעה כשאכלה אוכל שהיה אמור להיות בטוח והוצהר כטוב ביותר ועומד בתקנים העדכניים. כך כתוב על הקופסה: "רמדיה, סופר פורמולה, פיתוח מיוחד שהותאם לדרישות מומחים לרפואת ילדים בישראל ותקנים בינלאומיים מעודכנים".

האמנו בחברה, הפקדנו בידיהם את היקר לנו, את בתנו הבכורה. גם המוצצים שקנינו לענבר היו, ברור, של חברת רמדיה. בכניסה לחדרה היה תלוי שלט של רמדיה, ובו נכתב "החדר של ענבר". הרגשנו שותפים להצלחה ולפרסום, "רמדיה - לתת את הטוב ביותר".

עד גיל חצי שנה ענבר גדלה והתפתחה כתינוקת מדהימה, התפתחה מבחינה שכלית ומוטורית הרבה יותר מהר מכל ילדינו האחרים. היא ישבה, עמדה, צחקה והייתה תינוקת מלאת חיים שהביאה אושר אדיר להורים צעירים, שזו בתם הבכורה.

בגיל 4 חודשים נתתי על דעת עצמי לענבר אפרסק, והיא פיתחה פריחה בגוף. כתוצאה מכך החליטה אשתי שמעתה ענבר תאכל רמדיה צמחית בלבד והשביעה אותי לא לתת לה דבר מלבד זאת. חיכיתי לגיל שישה חודשים שבו ענבר תתחיל את שלב ב' רמדיה, שמיועד לתינוקות בני 6-12 חודשים, כי אז היא תקבל ויטמינים ומרכיבים המתאימים יותר לתינוקות גדולים. הופתעתי לגלות כי רמדיה איחדה את המוצרים - פחות מ-6 חודשים עם 6-12 חודשים - במוצר אחד, המיועד לגיל 0-12 חודשים.

לחלוטין לא הבנתי כיצד ייתכן שתינוק בן יומו אוכל וזקוק לאותם מרכיבים של תינוק בן שנה. רכשתי את המוצר ואני ואשתי עשינו השוואת מרכיבים, ישבנו במטבח, אשתי החזיקה פורמולה אחת, אני החזקתי את הקופסה השניה. עברנו מרכיב מרכיב ובדקנו את ההבדלים במרכיבים, קראנו את ההצהרות וההבטחות הרשומות של המוצר והתחלנו לתת לה את הפורמולה החדשה במנות קצובות ובשעות קבועות.

כרעם ביום בהיר הכל התהפך. מצבה הבריאותי של ענבר החל להידרדר מיום ליום, הפכנו למשפחה מתייסרת, ראינו לנגד עינינו איך מבצעים בענבר פעולות רפואיות פולשניות וכואבות. בבית חולים וולפסון, טרם ביצוע בדיקת MRI במרכז רבין, ענבר החזיקה בכל כוחה, צעקה, לא רצתה להימסר לרופאים לבדיקות. בניגוד לרצונה עשיתי זאת.

ביום 29.9.03 ענבר איבדה הכרתה ושקעה בתרדמת עמוקה. גם כששכבה ללא הכרה ביקשנו מהצוות הרפואי להמשיך להאכילה ברמדיה צמחית, שהבאתי במיוחד מהבית. וכך היה. בבית חולים שניידר נתנו באותה עת פורמולה אחרת, אבל אנו האמנו במוצר. חשבנו שאם הילדה חולה, זה לא הזמן לשנות לה את האוכל.

סבלנו כהורים סבל שאין קשה וכואב ממנו. ילד זה הדבר החשוב והיקר שיש להורים. לראות את ענבר מתייסרת, לראות איך דוקרים אותה בכל איבר אפשרי לצורך בדיקות וטיפולים, איך מחדירים לה צינור לכל פתח אפשרי כאילו הייתה חפץ, אי-אפשר להתרגל לכאב של ילד. קשה מנשוא לראות איך הדבר היקר לנו בחיים נפגע, זה כואב, זה צורב בנשמה. פתאום נעצרו חיינו, בית החולים הפך ביתנו הראשון, פורים עצוב, חנוכה במחנק ובאפלה, ליל סדר כעבדים, אין שבתות, אין חופש, אין כלום.

לא עזבנו את ענבר, כל יום לאחר העבודה נסעתי לבית חולים להחליף את אשתי במשמרת. כשענבר עברה לשיקום בבית חולים לקחתי חלק פעיל בטיפול בה, רתמנו לטיפול גם את הסבים והסבתות השבורים וההרוסים , שצפו בנכדתם האהובה דועכת מול עיניהם, ובנו מתמוטטים וכואבים. הנה היא (מציג תמונות של ענבר סמוך למועד חשיפת פרשת רמדיה), כולה נפוחה, מחוברת למכשירים, מונשמת. כעבור שנת אשפוז בבתי חולים הטיפול בענבר הפך למומחיות שלנו כהורים, מצבה התייצב והיא כבר לא הייתה מונשמת.

הגענו למסקנה, בעידוד הצוות הרפואי, כי אפשר לצאת אתה מבית חולים הביתה, זכותנו כהורים לחזור הביתה ולגדל את בתנו בבית. זכותנו כהורים לנסות לשקם את חיינו, אפשרי להקים לענבר יחידת טיפול צמודה ליחידת ההורים, עם אחות טיפולים וציוד קבוע. זכותה לקבל בבית אותם טיפולים שמקבלת בבית החולים.

פנינו לחברת הומאנה באמצעות שגרירות גרמניה, וביקשנו עזרתה בטיפול. ידענו שיהיו הוצאות כבדות, האמנו שתאגיד היינץ הענק ששווה היום כ-28 מיליארד דולר, יירתם ויוכיח כי המשפחות והתינוקות באמת לנגד עיניהם, כפי שהם פרסמו חדשות לבקרים בעיתונות. האמנו שהומאנה תפעל בהומאניות והיינץ רמדיה, אחרי שהצהירה בכל מקום שהמשפחות והילדים עומדים כל העת לנגד עיניהם, כך כתב המנכ"ל - לפחות כעת תיתן הטוב ביותר. הדבר היה באפשרותם וקטן עליהם מבחינה כלכלית.

כגודל הציפייה, גודל האכזבה. חברת היינץ רמדיה נטשה אותנו בבית חולים ובמקביל המשיכה להפיץ הודעות בעיתונות כאילו עוזרת לתינוקות ולמשפחות. היינץ רמדיה הציעה לשלוח את ענבר למוסד רעות והתנגדה לרצוננו וזכותנו כהורים לגדל את ענבר בבית, מתוך מניע כלכלי. חברת רמדיה החזיקה את ענבר ואותנו כבני ערובה בבית חולים. רוצים לצאת? תסכימו למה שאנו מוכנים לתת לכם. כך היינץ רמדיה נטשה אותנו וניהלו אתנו משא ומתן בהליך לא הוגן, רומס ותחת לחץ.

הסיוע הכספי שקיבלנו הספיק לצרכים הרבים בשנתיים בבית חולים, אך היה רחוק מלאפשר את היציאה הביתה. זה שקול לנהג שחצה את הצומת באור אדום, פגע בילד שחצה במעבר חציה באור ירוק ובליווי משמרות בטיחות ובמקום לסייע ברח מהמקום. הותירו אותנו פצועים ומדממים על הכביש. במשך זמן רב נאלצנו להמשיך לחיות חיים בלתי אפשריים שלא לצורך, בידיעה כי יש מי שיכול להצילנו, אך בחר לא לעשות כן.

בדומה לפער העצום בין הדיווח על העזרה למשפחות בעיתונות לרמיסת המשפחה בשטח, כך גם פעלה החברה בפיתוח המוצר החדש. מצד אחד, פורום השיווק הצליח לתת לציבור תחושה כי מוצרי היינץ רמדיה הם הטובים ביותר, שהם יגרמו לילדים להיות רגועים ללא כאבי בטן ושהם יתפתחו באופן הטוב ביותר. הם תמחרו את המוצר החדש במחירים הגבוהים ביותר.

מצד שני, פורום הפיתוח פיתח מוצר חדש, פחות טוב מקודמיו וכלכלי יותר לחברה. המחשבה שעומדת מאחורי איכות המוצרים היא כלכלית... איחוד המוצרים מטרתו לעשות לחברה טוב כלכלית ופחות טוב לתינוקות, מוצר אחד על המדף חוסך לחברה לוגיסטיקה עצומה וכסף רב. אין מצב שבסופר אחד חסר א' ובשני ב', יש מוצר אחד, כל התינוקות מקבלים אותו דבר.

עורכי הדין של הנאשמים הודו לנו, כאן בבית משפט, על הסבלנות שגילינו ועל ניהול הליך הוגן. הנאשמים קיבלו הליך הוגן על חשבון חקר האמת, למשל פרשת הארד דיסק שנתפס בפשיטת משטרה כדין קיבל חיסיון בטענה כי הוא מיועד עבור עורך הדין וחל עליו חיסיון עו"ד לקוח, הם ניהלו מלחמת חורמה בעניין והגיעו עד בג"ץ. הם התנגדו לחקר האמת בפענוח MRI שבוצע לענבר בטענה לזכויות הנאשמים, למרות שהבדיקה הוגשה לבית המשפט. ומנגד, ההליך האזרחי שהם ניהלו כנגדנו היה הליך רומס ודורסני. הנאשמים ניצלו את סבלנו ורצוננו לצאת עם ענבר הביתה והתנו את היציאה בכך שנסכים להיכנע לדרישותיהם. לא הייתה ברירה, בשל הלחץ נכנענו והסכמנו לדרישותיהם.

לנו, כנפגעי עבירה, לא התקיים הליך אזרחי הוגן. כל שסוכם היה תחת לחץ וכניעה. איימו שאם לא אסכים, נישאר שנים רבות בבית חולים. הנאשמים, על-ידי באי-כוחם, טענו שענבר תחיה שנים מועטות ולא תקבל לכן סכומים גדולים. הנאשמים טענו שלענבר מגיע טיפול אחד ליום, זה הטוב ביותר?! גם פגעו - ולא הסכימו לטפל אחרי שפגעו. המשא ומתן בוצע בהשתתפות מנהלת שירות לקוחות של היינץ רמדיה, במטרה לעדכן את הנהלת החברה על המתרחש. הנהלת החברה, המנכ"ל, כולם ידעו כיצד רומסים אותנו.

עורכי הדין שברו אותי נפשית, לא יכולתי לשאת ולקבל את דבריהם על תוחלת חייה של ענבר. לא נתפש שהם מנסים לטעון שיש להפחית את הטיפולים שענבר תקבל, כל פעם יצאתי מהמפגש בבכי ועד היום לא נרגעתי. נוכח הפגיעה הקשה בענבר וסירוב הנאשמים לעזור, חשתי כי עולמי חרב עליי, טירוף אחז בי.

דם התינוקות זועק מן האדמה. בשואה, שבה נספו שישה מיליון יהודים, לא הייתה לנו מדינה וממסד שיוכלו היה לפעול נגד הזוועות, כעת אני מצפה מבית משפט לנקום את הזוועה שהנאשמים עשו לקרבנות, לתינוקות חסרי הישע. העונש הראוי לנאשמים לקוח מהמקורות, עין תחת עין, שן תחת שן... לעקור את עיניהם כדי שלא יראו כמו שענבר לא ראתה, להחדיר לגרונם טרכוסטומים ובכך יאבדו את יכולת הפקת הקול והדיבור כמו ענבר. לטפטף להם מים כל עשר דקות לתוך הצינור, כדי שייחנקו כל עשר דקות כמו ענבר. להחדיר להם צינור פיטום לקיבה ורק דרכו יינתן להם מזון בהזרקה. לאזוק את ידיהם ורגליהם למשך שש שנים וארבעה חודשים למיטה, וכך יהיו מרותקים למיטה כפי שענבר הייתה. זה העונש הראוי ביותר לנאשמים.

אך אנו נמצאים בעולם מתקדם ונאור, שבו נקבעו כללים כי הפוגע יקבל עונש קל משמעותית ביחס לנפגע. על בית משפט זה מוטלת מלאכה קשה: לנקום את נקמת דם התינוקות. נוכח הסבל המתמשך של ענבר, על בית משפט להחמיר ככל האפשר עם הנאשמים. אני מבקש מבית משפט לפסוק לנאשמים את עונשי המאסר המירביים שהחוק מאפשר, וגם הם מתגמדים ביחס לסבל וייסורים שגרמו הנאשמים ברשלנותם. לא יכול להיות שייעשה צדק עם העוולות שנגרמו לתינוקות. נקמת דם ילד קטן - לא ברא השטן.

אמיר נטי, אבא של נטע:

אני אביה של נטע, היא נולדה בג' באייר תשס"ג, 5.5.2003, יום הולדת 55 למדינת ישראל. נטע היא בתי השניה, אני נשוי למירב שאינה נמצאת כאן היום כי היא לא יכולה להיות במעמד זה, זה קשה לה להיות נוכחת פה ולראות. יש לי גם את נעה, בתי הבכורה בת 12.5, והילה בת 4.5.

נטע גדלה והתפתחה נורמטיבית, ככל התינוקות הנולדים בריאים להורים מאושרים וחיים בשגרה הנורמטיבית שלהם; קמים בבוקר, יוצאים לעבודה אחרי שנפרדים מהילדים ושולחים אותם למסגרות של גני ילדים. נטע ינקה מאמה במשך חודשיים, התהליך היה מלווה בקנאה של אחותה הגדולה נועה, מישהו גנב לילדה את ההצגה, פתאום היא אינה היחידה בבית ולא כל תשומת הלב עליה.

החלטנו לעבור לתחליף חלב. איננו הראשונים שעושים זאת, זה דבר נפוץ, כל משפחה כמעט מכניסה תחליפים לביתה. בגלל שנועה הייתה אלרגית לחלב והייתה צריכה תחליף צמחי, הגענו לסופר בחרנו ברמדיה צמחית. אמרנו לנו בטיפת חלב "תתחילו בצמחית, כי אחותה הייתה אלרגית". בחרנו רמדיה צמחית כי שמה הלך לפניה, אם אינני טועה נתח השוק היה מעל 60% בתחליפי המזון בארץ. רמדיה גידלה דורות רבים של תינוקות, זה היה הסמל המסחרי שלה, היא התגאתה בזה, לא העלינו בדעתנו את העתיד לבוא.

בגיל 5.5 חודשים, לקראת יום כיפור, נטע איבדה ריכוז. תינוק בגיל זה, כששמים לו מובייל מולו, מושיט יד, מחפש לגעת, סקרן מתזוזה מצבעים. היא ישבה בעגלה עם המובייל סביבה והלכה פתאום הצדה, לא הבנו מה קורה. היא סבלה מאי שקט נוראי.

כהורים שחרדים לבתם הלכנו לקופת חולים. אמרו לנו כנראה שזה ידידנו הוויראלי, וירוס ויראלי. הילדה לא הייתה עם חום או משהו שמעיד על בעיה דלקתית. טוב, אנו כהורים חוזרים הביתה וממשיכים להתמודד עם התופעות שהולכות ומתגברות.

יום כיפור, לפני כניסת הצום, נטע התינוקת פרכסה מולנו בבית בפעם הראשונה. פרכוסה התבטא בקפיצה פתאומית ככה וגלגול עיניים. אנו עדיין לא היינו רגילים למושגים של פרכוס, אפילפסיה אי אי ג'י - כל הלקסיקון הזה, שאנו מתמחים בו לצערי כיום... לא היה לנו תיאבון ולא אכלנו ארוחה מפסקת. מרוב פחד אשתי הקיאה.

נכנס כיפור, הלכתי לבית כנסת, אשתי נשארה בבית. עברנו את יום כיפור ובשבילנו זה היה יום כיפור איום ונורא. למחרת כמובן שוב הלכנו לקופת החולים לבדוק מה קורה עם הילדה. והסימנים עדיין היו און-אוף, לא הייתה מאה אחוז קריסה וגם היו רגעים שנטע עדיין הייתה בפוקוס והראתה סימנים נורמטיביים.

עד ערב סוכות, כל יום הלכנו לקופת חולים. הרופאה החלה להרגיש משהו חריג אבל פחדה אולי להגיד זאת, לא יודע מה גרם לה להשתהות או אולי קושי לזהות שמדובר בבעיה כזו. היא נתנה לנו הפניה בערב סוכות, יום שישי, אמרה לנו: אני בוטחת בכם, מכירה את נעה, קחו הפניה, אנו נכנסים לחג ושבת. אם תרגישו צורך, אל תחשבו פעמיים ולכו לבית חולים.

כבר ביום ו' המצב של נטע הלך והידרדר. כשהגענו למיון עיניה אמנם ריצדו אבל זה לא היה עדיין באופן מלא, היה לסירוגין, אשתי ראתה זאת מיד, לי היה קשה ולא עליתי על התופעה. הרופא אמר לנו: יום שישי, ערב חג, תעשו סוכה בבית, תבואו ביום א' אמנם יהיה במתכונת של חול מועד, אבל תעשו חג בבית ותחזרו, לא רואה משהו שמצריך אשפוז, חום לא היה ולא דלקת. נטע רק סבלה מאי שקט ותופעות שהתבררו מאוחר יותר כנוירולוגית.

בית החולים אסף הרופא, תחילת אוקטובר. יום לפני כו הלכנו לפרופ' שפירר, לקליניקה הפרטית שלו בבית. הוא אמר שהוא חושב שיש משהו נוירולוגי, אמר גם שנלך לפני החג כו לאסף הרופא, אולי פרופ'איילה יהיה נוכח, שייתן חוות דעת, כי הוא ראה משהו שמתחיל להסתמן כמשהו לא שגרתי.

אנחנו, כהורים, היינו תמימים וחיפשנו שיפור. חזרנו הביתה, ערב חג סוכות, את החג לא בילינו בסוכה. נטע אכלה ברעבתנות כמו שלא ראיתי אדם ששוקל 200 קילו אוכל, גופה חיפש את הוויטמין החסר, והיינו מאכילים אותה והיא ינקה את הבקבוק בצורה רעבתנית, תאוותנית, צמאה למשהו שיעזור לה, כמובן שהיא לא יכלה להגיד לנו זאת. היא ניזונה רק מפורמולה. הייתה בת 5 חודשים ולא התחלנו טעימות, זה היה שלב לפני. אם היינו מתעכבים עוד שבועיים, הייתה מתחילה לאכול ירקות ודברים נוספים.

כל הלילה לא ישנו, היא אכלה ופשוט מרוב שגופה לא יכל לספוג כל מה שהיא הייתה אוכלת הקיאה ושוב פעם אכלה ושוב הקיאה, לא ידענו איך להתנהג ומה לעשות. מיד בבוקר הלכנו לבית החולים לאסף הרופא, אני מודה לקב"ה שהיינו שם. נטע מיד אושפזה שם להשגחה, מחלקת ילדים רגילה, עד הערב עברה סדרת בדיקות בגלל מתכונת שבת וחג הזעיקו צוותים לבדיקות מסוימות, סי טי ראש וכל מיני בדיקות, שיהיה קצה חוט לגלות מה יש לנטע.

במהלך היום נטע החלה בקשיים נשימתיים, בטנה התנפחה כמו אשה בהריון חודש תשיעי, גופה התמלא נוזלים, וחיכינו שרופא יבוא ויראה אותה. שלחו צלם רנטגן ונתנו חוקן לרוקן את הקיבה, מי כמוך יודעת שנותנים נר לאשה יולדת לפני לידה כעבור שתי דקות הגוף עושה את שלו והקיבה אמורה לצאת החוצה, אנו ממשיכים לחכות ולא יוצא כי אין מה, הקושי הנשימתי הולך וגובר, הבטן ממשיכה לתפוח עד שחמי הלך וצעק על הצוות "מה אתם מסתכלים על צילום, שלחו מישהו שיראה את הילדה!"

היינו המומים חסרי אונים, מחכים לישועה, עד ששלחו את ד"ר איברהים שהיה תורן אותה שבת. הוא בא, ראה את נטע, לקח אותה לחדר סי טי ואני מבקש אחריו להיות אחרי הילדה ולא לעזוב אותה לרגע (בוכה). הוא מכניס אותה לחדר, אשתי מירב התעלפה, הייתה זקוקה להתערבות, החדירו לה זונדה לבטן דרך הפה והחלו לשאוב ממנה נוזלים. נטע עברה החייאה לשרוד. וכל זאת אני רואה לנגד עיניי, כי לא הייתי מוכן אז למותה. הבטחתי לרופא שלכל אורך הדרך יצטרך להמשיך לטפל בה ולא בי, אני לא אתעלף ואעמוד לצדה ואגיד שמע ישראל. מיד נטע הובלה לטיפול נמרץ, תחת השגחה צמודה של הצוות הרפואי, הוכנס לה טובוס שיהיה לה קל לנשימה, מה שבדיעבד בהמשך הפך למנשים העיקרי שלה כי לא יכלה בכוחות עצמה.

נטע שכבה על המיטה, מלאה הילה של אור, תינוקת, יפה, זורחת פורחת, אבל חסרת אונים. דקרו אותה בכל וריד בגוף להוציא דם לבדיקות, עברה בדיקת ביופסיית שריר לחפש משהו גנטי או כל דבר שיהיה קצה חוט לצוות הרפואי, על מנת למצוא מה יש לנטע. מרב שעברה בדיקות הייתה זקוקה למנת דם נוספת כי תינוק לא יכול להכיל מנה שלמה. חצי מנת דם כדי לתת להמוגלובין שלה לחזור לרמה יציבה ונורמלית.

אחרי יומיים של קריסת מערכות, היות שאין בבית החולים אסף הרופא מכשיר של MRI, נסעתי יחד עם נטע באמבולנס' בגיבוי צוות רפואי' לבית חולים תל השומר, לבדיקת הדמיה של MRI. האבחון היה מחלה מטבולית, הבנתי שמאוד נדיר שזה קורה. בשלוש המילים אחרונות של סיכום האבחנה של ד"ר הופמן היה רשום: ייתכן חוסר ויטמין. הם פשוט לא יכלו להעלות על הדעת שלתינוקות בני יומם יהיה חוסר ויטמינים כי הם מקבלים פורמולה ובה מן הסתם לא רק כתוב, אלא יש כל הדברים.

בעקבות שלוש המלים הללו הוסיפו לנטע בי 1 במזרק לתוך הפה, אם זה היה לווריד אז השיקום והפגיעה שלה אולי היום היו אחרת. היא קיבלה ויטמין סי ובי 12 וקומפלקס ויטמינים כזה. קיבלה בי 1 במזרק. גם כשקיבלה אותו המשיכה לאכול את הרמדיה הצמחית שהבאנו מהבית. תוך כדי שיחות עם הצוות למדנו לעשות סקשן ומה שצריך כדי לעזור לילדה שלנו, העדפנו שהטיפול יהא על-ידנו, ככל שניתן.

באחת שיחותיי עם הרופא אמר ששיערו שזה מטבולי, חילוף חומרים. אמרתי אם יש בעיה כזו והגוף לא מעכל אוכל, אולי ננסה אוכל אחר, סתם מתוך אינטואיציה של אב שמנסה למצוא פתרון לעולל שלו. חיפשנו אלף ואחד פתרונות ואמר לי כרגע לא רוצים לטלטל את נטע, ושצריך להישאר עם התזונה שבה היא ניזונה.

כשהתפוצצה הפרשה, בערב יום שבת, נטע לא הייתה בטיפול נמרץ. היא שרדה והייתה בשיקום... בשיקום הם קיבלו הוראה להמשיך בוויטמינים שהיא מקבלת, כי ראו שמשהו עזר ולא ידעו מה. האכלתי את נטע וראיתי את מיקי חיימוביץ' בערוץ 10 אומרת משהו על הערה של משרד הבריאות, אזהרה להורים, בבקשה להפסיק להאכיל את התינוקות בארץ ברעל הזה. ואז מיד, כמובן, לא צריך להיות פיקח להבין שנפל הדבר ומה קרה באמת לנטע וממה היא נפגעה. כמובן שגם הדוקטור שניהל את טיפול נמרץ צלצל מיד לשאול מה נטע אוכלת, אמרנו: אנחנו יודעים, היא אוכלת רמדיה צמחית. רצתי מיד לחדר האוכל להחליף את כל המזון, באתי לעזור לה שם כדי שחס וחלילה הרעל לא יפגע בעוד תינוקות שיגיעו למצב שבו היינו.

מצבה של נטע ממשיך להשתפר. הנוירולוג שזו ריצת מרתון ולא מאה מטרים. במרתון יש הישגים, לשמחתי יש עדין הישגים ויש לצערי עוד הרבה לאן להגיע... אני רוצה לחזור לאותו אשפוז: במהלכו התמודדנו עם רופאים שאומרים לנו, "עשינו כאן הכל, לכו לבתכם הבכורה ותתרכזו בה, בעוד כמה ימים יעלה חום ויהיו לה בצקות בריאות ותהיו מוכנים לגרוע מכל".

... אחרי שכבר יצאנו מטיפול נמרץ ישנתי חודשיים בבית חולים עם הילדה, כולל אינסוף ריצות לפיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאית תקשורת, הידרותרפיה; קרוב לעשר שנים, מדי שבוע, בלי הנחות, יום יום, נרתמנו לשקם את נטע. מירב, אשתי, מאז הפרשה היא הפסיקה לעבוד, הפסיקה לעבוד בשכר, כן? היא עובדת בניהול ועדות והבדיקות הבאות, שלא נפספס דבר. עברנו בעשר שנים האלו הרבה ועדות מתישות, בירוקרטיה, להשיג דברים ולקבל זכויות, זה מתיש אותנו כהורים אבל אין ברירה... לדוגמה, היינו בוועדת סדים, אישור סדים, שתהיה לרגליים שלה יציבות כי שריריה נורא רכים, היא צריכה סד ברגליים.

הוועדה הראשונית עברה בסדר, אבל מה לעשות, אני מצטער, נטע גדלה מהר מדי ורגליה בהתאם, נוצרו יבלות ברגליים. בוועדה הנוספת, כהלצה או לא יודע מה, הרופא הבודק בתל השומר אמר לנו: "כבר הייתם השנה, מה אתם באים שוב?" אולי אותו זה הצחיק, כהורה שחווה יום יום מאבקים, אתה לא מצפה לדברים חסרי רגישות.

נטע סבלה מאפילפסיה קשה מאד, היום היא גם כן עם אפילפסיה נשלטת בכדורים. בעבר חווינו עד 30 פרכוסים ביום, הייתה לנו מחברת שסימנו כמו בדומינו קווים 1, 2, 3, 4, 5, וכו', כל פעם שראינו פרכוס... ניסינו כל תרופה אפשרית, אפילו תרופה בשם פייפרה בבקבוק דרך בית מרקחת בתל-אביב שהיחיד שהסכים לעזור בזה, כל בקבוק עלה 1,600 שקל, גם זה לא עזר.

ואז הנוירולוג אמר לנו שיש שתי אופציות: לעשות ניתוח ולשים קוצב מח, ובפרכוס הקוצב מדכא זאת וגורם לו להעלם או להיות קצר יותר; ואפשרות שנייה, להתחיל בדיאטה שבסיסה שומנים, 95% שומנים באוכל, דל בפחמימות... בחרנו להתחיל בדיאטה. היא החלה בשבוע של אשפוז בבית החולים, לקחנו מזרק והזרקנו לילדה לתוך הפה, כי היא לא יכלה לאכול זאת, דחתה זאת, שמנת מתוקה, מי שטעם פעם שמנת מתוקה כמוצר אין לה טעם וזה הכי מגעיל ודוחה שאפשר לטעום ולאכול. שמן, חתיכה קטנה של גזר ועוף לכסות קצת, הרבה בשר וחלב גם, פשוט מאוד הילדה לא הסכימה לקבל זאת. אם יש מישהו שהיה מקבל זאת, אשמח אם ירים ידו. אחרי שבוע של אשפוז, שזה המקסימום לאשפוז בדיאטה, שוחררנו הביתה להמשיך את המאבק בבית. כמובן, זה היה מלווה במראות שלא נעים לראות ולתאר, הן מצד נטע והן כמובן מצדי וצד אשתי שאנו בני אדם, לפעמים גם מאבדים עשתונות. אבל הצלחנו.

יום אחד, כשישבנו עם הדיאטנית וחשבנו מה עושים, איך גורמים לנטע לרצות לאכול את התפריט הזוועתי הזה, היא אמרה לנו: בואו ננסה להפוך את זה לפשטידות, אולי כמוצק יהיה לה טוב יותר. הכנו צנצנות עם תפריט יום יומי שהיינו צריכים לשקול במשקל בדיוק 0.05 גרם שלא נסטה מהתכנית. הכנסנו לתנור ונטע אהבה זאת וניזונה שנתיים ב-4 פשטידות עגולות בצלחת קטנה מזו של קורנפלקס. עד סביבות גיל שנה. ילד מבין שחוגגים לו יום הולדת, הוא רוצה טופי, רוצה עוגה לכבות נרות, היה נייר כסף תחתיו בוץ עם נרות לא לגרות את נטע באוכל שאסור לה... גם בחגים ושבתות, כשאכלנו התפצלנו אחד עם נטע בצד ואחד עם המשפחה... כדי לחסוך ממנה כאב על שהיא לא יכולה לאכול משהו שאנו כן.

אחרי חודשיים הפרכוסים פסקו, ניצחנו את האפילפסיה. מרגע שהפרכוסים הפכו לאפס היינו צריכים שנה להמשיך בדיאטה, על מנת שהמוח כביכול יתנקה ממאבקיו בפרכוסים ואולי ליצור חדרים חדשים וייצור מעקפים ונטע תתקדם. בתקופה זו באמת חל שיפור קל בדיבור של נטע, העזנו לצאת לחופשה באילת, היינו צריכים לקחת חצי בית עם התפריט של הילדה בשביל להזינה גם בבית מלון...

נאלצנו להתמודד כמובן עם שאלות מצד נעה אחותה הבכורה, ששאלה למה נטע לא הולכת, איך ייתכן שהבן הקטן הולך ונטע עדיין לא. אפילו החברים של נעה שבאו הביתה שאלו מה אחותך עב"מ, זו השקפת הילדים, אבל לנו כהורים קשה לשמוע דברים כאלה וכמובן לנעה היה קשה מאד לענות לאותה חברה אצלנו ששאלה את השאלה מתום ולא רצון לפגוע.

מהפגיעה של נטע ננטשנו על-ידי חברים רבים שלנו, נשארנו בודדים במאבק ובתהליך השיקום, לא אציין שהייתי אחד החברים הכי שמחים והכי צוהלים במסיבות ובאירועים המשפחתיים, וכמובן שמאז היום הזה שמחתנו נקטעה וחיינו השתנו 180 מעלות.

כהורים שבתם נפגעה ממזון שאושר על-ידי משרד הבריאות, ציפינו שלא תהיה לנו חסימות במרכאות עם כל הגורמים הרפואיים. חיכינו שהמדינה, שמבחינתי יש לה אחריות לא פחות חשובה מה שקרה לנו, על הקופסה היה רשום מאושר על-ידי משרד הבריאות, שהמדינה תסייע לנו בבירוקרטיות, בוועדות כמו אישור רכב, כל הוועדות הבירוקרטיות הקשות שכל הנכים עוברים... מיותר לציין שנטע זקוקה לעזרה יומיומית כמו סיוע במקלחת, עשיית צרכים, להתלבש. צריכיחם ללכת על-ידה כמובן היום, בעזרת הליכון, להיות צמוד אליה, גם כאבי גב שלי ושל אשתי מהנטל הזה הולכים ומתגברים.

מן הסתם נטע גדלה והיום היא עוד מעט בת 10, העתיד לפניה. רציתי לציין שיום לפני שהגענו להסכם פיצוי בהליך האזרחי, קיבלנו חוות דעת מטעם רמדיה שהולכים לקצר לנטע את החיים ב-50% ולהוריד את הסכום שתקבל בפיצוי. כשהנוירולוג שמע זאת הוא הסכים לבוא בהתנדבות ולהעיד עדות נגדית על כך שאין קשר בין מצבה של נטע לתוחלת החיים. לשמחתנו, במישור זה נענינו, אבל רמדיה דאגה מיד לפרסם בתקשורת שפיצו את המשפחות, היום הכל טוב אצלם.

יום למחרת פרסום זה יצאתי לעבוד, צריך להתפרנס ולהישאר שפוי ולא לשקוע בזה. אני מגיע לאדם מסויים במסגרת העבודה והוא אומר לי: "נהיית מליונר, למה יצאת לעבוד?" לא מעט אנשים מסתכלים עלינו ורואים אותנו כמו מכונה בקזינו שזכתה בכסף. אני מוכן היום להיות בכביש עם תחתונים וגופייה להחזיר כל מה שקיבלתי ויש לי ושעשיתי עד היום ולקבל את הבריאות של נטע. בלי בריאות, לכסף אין משמעות, בטח לא כשאין חיים.

אנחנו מתמודדים עם מסגרות חינוכיות שיתאימו לבתנו, לצערנו הן אינן רבות וזאת בלשון המעטה. נטע עד תחילת השנה האחרונה הייתה בבית ספר שיקומי אסיף, לה שימש כחממה אבל נמצאים שם עד כיתה ג', לא מעבר לזה לצערי. היום היא לומדת בבית ספר אשכולות בראשון, יסודי, כיתה קטנה, במסגרת חינוך מיוחד. בעקבות התלות של נטע בהליכון יש להשגיח עליה מקרוב, ולצערי כשלא משגיחים על נטע היא מועדת.

נטע נפלה בבית הספר בדרך לנוחיות. קיבלנו טלפון מבית הספר, המנהלת, טוב שדיברה אתי ולא עם אשתי, אמרה: "נטע נפלה ואנו לוקחים אותה למיון, כדאי שתגיעו". הייתי בדרום ולא יכולתי להגיע מהר והתקשרתי לאשתי שתבוא, בדיתי סיפור שההסעה התקשרה ואי-אפשר להחזירה, כי הייתה עושה תאונה בדרך. בדיתי סיפור שההסעה התקשרה ויש עיכוב ושתלך להחזיר את נטוע. דיברתי איתה בדרך לוודא שהיא מגיעה, רק אחרי שחנתה אמרתי: "נטע נפלה, לא סתם הגעת לבית חולים, תעדכני אותי מה קורה במיון". כשמירב הגיעה למיון וראתה את נטע בהיסטריה ובבכי, נטע אמרה למה את בוכה. כאלה הילדים, יש להם כוחות שקשה להסביר.

אחרי שקרה המקרה של נטע, התלבטנו מאוד אם לעשות ילד נוסף במשפחה. ההתלבטות הוכרעה בכך שבאחת מהבדיקות של מירב אצל רופאת נשים, היא אמרה לה שלא פייר שכל הנטל יעבור לבתנו הבכורה אחרי שנעבור לעולם הבא, וכדאי שיהיה עוד מישהו שיעזור לה במלאכה. ואכן, שמענו לעצתה ונולדה לנו ילדה מקסימה בשם הילה, הילה זה אור כמובן, גם ראשי תיבות השם יעזור לנו היום. לכן הילה הוסיפה אור ואהבה לבית.

בניגוד לנועה שנולדה בצל הפרשה, הילה נולדה לתוך הפרשה וגדלה במשפחה לא נורמטיבית. גם על כך אני מתרעם, שילדינו החסירו מילדותם... כמה בגרות וחוסן יש לילדים האלה שלפעמים למבוגרים אין. כמובן, יש בזה צד חיובי כשיודעים להכיר ולראות את האחר ואת החלש ולכבד ולהעריכו, להבין שזקוק לעזרה, אבל הן הפסידו מילדותן ועל כך כואב לנו כהורים.

אתמול הייתי, זה סיפור מאתמול, הייתי אצל לקוח, אב שכול לילד שנהרג בתאונת דרכים. הוא קרא לי: "אמיר, אל תלך, בוא, שמעתי אותך ברדיו אחרי הפסק דין לגבי הנאשמים, היית כל כך מתלהם ולא קיבלת כל כך את מה שבית המשפט קבע. תקשיב, אני פחות או יותר בסרט שלך וגם לי קראו להעיד והלכתי לבית משפט והנהג קיבל שלוש שנים וישב בכלא - ולי זה לא עשה כלום".

ברור לנו שכל עונש שתיתני פה בבית משפט וייגזר על מי מהנאשמים, לא יחזיר את בריאות ילדינו ובטח ובטח שלא יקים לתחיה את אלה שמתחת לאדמה. יחד עם זאת, לא ייתכן שכזו קלות דעת וחוסר תשומת לב, להביא מוצר למדף, הרגשנו פשוט שהיינו עכברים בניסוי, אבל מצטערים, הניסוי לא צלח. אמרתי לאותו חבר אתמול: "נשארת עם הזכרונות, יש לך יום עצוב, יום ההולדת של בנך ז"ל, אבל היום בשבילך הוא רק זכרונות, זה כתם שחור שילווה אותך לאורך הדרך, אבל ההתמודדות היומיומית לא קיימת. אתה לא ממשיך להילחם שילדך יתחיל ללכת, יחזור להבין, ילמד לקרוא, ישנן אותיות א"ב. הנטל היום יומי שלך אחר, חזרת לשגרה, חייך ממשיכים, יש לך ילדים ונכדים. אני היום מקלח את בתי שלא יכולה לעשות זאת בכוחות עצמה. אני מטפל בה וסועד אותה, בדבר הזה אין סוף, מלחמתנו יומיומית וקיימת עדיין, לנו זה לא נגמר. בשבילך זה נגמר, סגרת מעגל, הזכרונות חקוקים בראש, המאבק היומיומי שלך הסתיים, השיקום היומיומי הסתיים.

התאכזבנו מאד לשמוע, שהאחראי על הדירקטוריון בחברת היינץ יצא זכאי בסופו של דבר. כל אם בארץ ומשפחה ואין לזה תקדים במדינה, החרימה את המוצר והחברה ושפטה אותם מיד בפרוץ הפרשה ולא הייתה מוכנה להכניס את המותג הזה שנקרא רמדיה ולא את רמדיה החדשה שניסו לשרוד אחר כך לביתם. הציבור אמר דברו, צעק צעקתו, זה לא מחאת הקוטג',לא כל מיני מחאות שהמונים יצאו לאחרונה לשנות דברים במדינה.

אנו כהורים מצפים שבית משפט יגרום לכך שתקרית כזו לא תקרה שוב. לא ייתכן שדברים כאלה יקרו, ואנשים לא יחששו להבא לעשות אותו מקרה. כבוד השופטת, לבי עם כל אחד מהנאשמים וגם עם אלה ממשרד הבריאות. אני בטוח שחייהם השתנו ביום בהיר, לבי אתם, אבל אחרי ששומעים את העדויות, שיהיו שמחים בצד בו הם נמצאים ולא בצדנו, כי בצדנו אתה חי בתחושה שאתה יודע שאתה סובל וילדך סובל או כבר לא יכול לסבול כי הוא לא קיים, בגלל רשלנות של מישהו אחר - זו תחושה שתלווה אותי ואתו אשתי לאורך כל החיים.

אני מקווה שבית משפט ימצא לנכון לתת את הדעת ומלוא חומרת הדין על מותם של תינוקות ועל הפצת המחלה ברבים. אני מאחל רפואה שלמה לכל התינוקות שנותרו בחיים, לחזק את ידם של המשפחות שאיבדו את ילדיהם, לשאת תפילה שהמקרה הזה לא יחזור בעתיד. לקוות לטוב. תודה רבה.

מיכל זיסר, אמא של אבישי ז"ל:

ילד קטן שלי, באתי לבית משפט לספר מה עבר עליי, עלינו. עשור מאז נפרדנו ממך ועד ימי האירועים האחרונים. שלשום בסעודת פורים הציעה לי בתי הבכורה, אחותו של אבישי, לצאת לפארק הלאומי ברמת גן. נעניתי בהסכמה אך נזכרתי שעליי ללכת לבית משפט.

כמובן, זו לא דילמה. עשר שנים אני חיה את החיים בצד מוות של בני אבישי ז"ל, בין דמעות שמחה לעצב, עצב שחודר ללב, מועקה. לאחר השבעה פניתי לעזרה מקצועית, צריך לעבור תהליך של אבל ובלי עיבוד הרגשות קשה להמשיך הלאה. לא זה היה העניין. הרגשתי כאב בטן עצום, לא מצום שבעת ימי האבל, אלא צום שלא החלטתי עליו מראש. לא יכולתי להכניס לפי דבר מעוצמת המחשבה שאני ממשיכה בחיים ואבישי הקטנצ'יק לא יכול. כאב של חור פיזי שנפער בבטן, שלא נותן לי מנוח. התברר לי כי חור שכזה מופיע בספרות ככאב כאילו נלקח ממני חלק מגופי, כך היה...

עברתי תקופות קשות בחיי, אך מציאות הזיה כזו - מי היה מאמין. רוצה לחזור אחורה לשבוע הקשה בחיי, כששהיתי בבית חולים שניידר. באותו שבוע לא נשאר וריד בגופו הזעיר של אבישי שלא נדקר, בדיקות דם חוזרות ובדיקות אם זו לא דלקת קרום המוח, בדיקה בבטן ועד ביופסיה, גוש בשר מהשוק אם מדובר במחלה מטבולית. וכך נסעתי אני לבית חולים שער צדק, מה זה חשוב, זו שיחה בציניות, זה היה השימוש היחיד ברגלו של תינוקי הקטן.

ביום ראשון אחר הצהריים, שלושה ימים לאחר האשפוז, בזמן ביקור הרופאים במחלקה, האכלתי את אבישי ברמדיה מהבית. אבישי אכל והקיא אכל והקיא, בשלב מסוים אמרתי לעצמי שהדבר ההגיוני לשפוך את הרמדיה לרצפה, ממילא היא מגיעה לשם. סליחה על הציניות. נאמר לי שאין טעם כנראה להחזיקו ימים נוספים בבית חולים, כי מדובר בווירוס, וחבל שיידבק מחולים אחרים...

הוא היה בזרועותיי וניסיתי להאכילו ללא הצלחה כי היה אפתי. בגלל תחליף החלב הרצחני שלקחתי לבית חולים כי האמנתי באיכותו, החל אבישי להאנח ולגנוח, פניו הצהיבו, עיניו התגלגלו, המראה היה מחריד. רצתי כשהוא בזרועותיי לעבר הרופאים בחדר הסמוך והתחננתי "תצילו אותו!" מיד החל מרוץ מטורף כשאבישי נלקח מידיי והושכב בחדר סמוך, לא שמו לב שאני נמצאת בחדר וצופה בטיפולים הקשים. אבישי היה במחלקת טיפול נמרץ ואני קפואה על הספסל.

לאחר מספר דקות, שעות, לא זוכרת, ניסו לייצב את מצבו, נקראנו בעלי דאז ואני לחדר הרופא הבכיר. אבישי הקטן שלי שכב במחלקת טיפול נמרץ, חדר המטפל במקרים הקשים בטיפול נמרץ, היה לי קשה לראותו מלא בצינורות, מכונות מצפצפות, הוא מונשם ומורדם. אחרי יום יומיים אמרו שההנשמה הוסרה ממנו ובכיתי, לאחר זמן מה ניגשה שוב האחות בפנים נוגות הודיעה שההנשמה הוחזרה, אבישי לא היה יכול לנשום בכוחות עצמו.

מאותו רגע הבנתי: תינוק שלא יכול לנשום ללא עזרה, לא יוכל לחיות. ניגשתי לאחת הרופאות וביקשתי מידע, היא זרקה לי את האמת: "הוא במשבר ואם לא ייצא ממנו - ימות". יצאתי מהמחלקה, לא נותרה בי תקווה, לא היה למה לצפות, אבישי דעך, קריסת מערכות החלה וציפית רק להפסקת צפצוף המכונות שהיה מחובר אליהן, מה שאכן התרחש ביום ה' יומיים אחר כך.

לא הלכתי להלוויה, לא רציתי שהתמונה (בוכה) של מראה הגופה הקטנה על הקבר תיצרב בזכרוני. הייתי עסוקה בהבאת חיים חדשים לעולם, ידעתי שרק כך אוכל להמשיך הלאה. אחרי טיפול פוריות נולד לאחר ח"י חודשים אחיה, היום כמעט בן 8... הדחקתי והכחשתי אך ביודעין נאבקתי להמשיך בחיים לחיות ולא רק לשרוד. אבל לאחר כ-6 שנים, עם הולדת נכדי הבכור, התפרץ הכל, לא יכולתי לגעת בו לטפל בו, לעזור אתו, התחלתי לחוש התקפי חרדה וחלומות זוועה דחופים בהם בני משפחה נעלמים, מתאדים בנסיבות מחרידות. התעוררתי עם דפיקות לב מואצות, פניתי לטיפול מקצועי, נאמר לי כי אני חווה תופעה הנקראת פוסט-טראומה.

למדתי לחיות בצד התופעות ולצד הכאב שלא ייפסק. אני אופטימית ובעלת שמחת חיים, האמונה היא חלק מחיי אך את האמון איבדתי. את תפקידה של אם כולם יודעים, לבדוק שתינוקה נושם בלילה, מכוסה, זו שדואגת ומכינה את המיטב עבורו בכל תחום, שתעשה הכל למען תפקודו הנפשי הפיזית ולא תחסוך באמצעים, שקנתה עבורו את תחליף החלב שראתה כטוב והמזין והבטוח ביותר.

על-פי מיטב הבנתי, תחליף החלב הוא למעשה תחליף חלב אם, שאמור להחליף את האם, הייתכן שאם לא תפעל לטוב ביותר למען ילדה, שאם תירדם במשמרתה? התשובה כן, הדבר ייתכן - ואף קרה. את התוצאות המחרידות כולנו רואים, ילדים מתים ונכים, כתוצאה מזלזול בחיי אדם, הרדמות מכוונת על המשמרת, התעלמות מוחלטת מאחריות; משפחות המתמודדות עם כאבן מדי יום, כפי שקרה גם לי. חסרונו של אבישי מורגש בכל יום, כל חג, כל אירוע משפחתי ובכל תאריך יום הולדתו שלא נחגג מעולם ולא נזכה לחגוג.

אני מבקשת מבית משפט מיצוי דין הנאשמים באופן המירבי, לא רק אישית, אלא בעיקר למען הווה ועתיד בטוחים יותר. איש לא חסין.