בשיא המתח... אין מתח

1. זה נורא מצער, אבל אלירן עטר, ראדה פריצה, מושיקו לוגסי, מיטש גולדהאר, אוסקר את ג'ורדי, וכל יתר גיבוריה של מכבי ת"א - פשוט הרסו לכולם את החגיגה. הזמזום שהתלווה לכל שלביה של העונה הזאת נשמע בערך ככה: "חכו חכו לפלייאוף, איזו ליגה הולכת להיות לנו". רק שהריצה המטורפת של הפארטי-פופרס הצהובים, שכללה שבעה ניצחונות רצופים בשבעת המשחקים האחרונים וצבירה של 34 נקודות מתוך ה-39 האפשריות האחרונות, הפכה את העסק להרבה פחות מעניין.

הפלייאוף של עונת 2012/13 ייפתח בשבת, כשיש מעט מאוד אנשים שמוכנים להמר על סנסציה. עם פער של 10 נקודות בראש הטבלה על-פני מכבי חיפה, כבר ברור שבמכבי יכולים לקרר את השמפניות. שני הדרבים התל-אביבים לא יהיו הקרב העירוני המותח שהבטיחו לנו, בית"ר לא העפילה לפלייאוף ולא תהיה כדי לרסס את הצבע הקבוע שלה, ומלבד שני תאריכי מפתח (ה-1 וה-29 באפריל) שבהם חיפה ומכבי ייפגשו לשאריות של הדבר שאנחנו ניאלץ בכוח לכנות "משחק עונה" - אין שום דבר אטרקטיבי באמת לחכות לו בפלייאוף הזה (נכון, יהיה מאבק על כרטיסים לאירופה ועל הישארות בליגה - אבל פיללנו להרבה יותר מזה).

לא מדובר על מכה אנושה רק לחובבי הכדורגל הישראלי המסכנים, אלא לעוד כמה גורמים שעבורם מדובר על נזק כלכלי של ממש. הנה עוד כמה קורבנות של השעמום הבא עלינו לרעה:

א. אבי לוזון. בדצמבר האחרון, בהודעת יח"צנות מתוזמנת היטב לסיכום הסיבוב הראשון של הליגה, בישרה לאומה ההתאחדות לכדורגל כי "הרייטינג הממוצע של ליגת העל בעלייה". עם העובדות אי אפשר היה להתווכח - באותה עת גירד נתון הצפייה של "המשחק המרכזי" בערוץ 1 את הדו-ספרתי, 9.8%, אחרי שאשתקד, בעונת 2011/12, הוא רשם שיא שלילי של 8.5%. רק שמאז הרייטינג בצניחה איטית קבועה, וכעת כבר הידרדר לאזור ה-9.3%. בהתאחדות לא טרחו לספר שהמגמה הזאת, במסגרתה נתוני הצפייה מתחילים בספרינט ואז יוצא מהם כל האוויר בהדרגתיות - היא קבועה ומתרחשת כמעט בכל עונה. אשתקד משחקי הפלייאוף רשמו 7.2% בלבד, פחות מהסיבוב הראשון והשני של 2011/12, בהם הרייטינג עדיין הסתובב באזורים של ה-9%. ו-7.2%? זה נתון שכבר מתחיל להזכיר רייטינג של חמש עם רפי רשף. בהתחשב בעשרת המחזורים לפרוטוקול שצפויים לנו עד סוף העונה - אפשר להמר שמגמת הזפזופ הזאת תחזור על עצמה שוב.

למה בעצם זה רע כלכלית לאבי לוזון? מסיבה פשוטה: העונה הזאת היא האחרונה במסגרת ההסכם של ערוץ 1 עם ההתאחדות לכדורגל על זכויות "המשחק המרכזי". רשות השידור מספקת פלטפורמת HD נהדרת ופאנל מהוקצע - ומעניקה לליגת העל סיקור מכובד לכל הדעות. אבל המוצר שמקבלים משלמי האגרה בתמורה ליותר מ-15 מיליון שקל בשנה שהם משקיעים עבור הזכויות, לפני עלויות הפקה ושכר לטאלנטים ארבל את דניאל די-נוימן את גינצבורג - אינו מעורר את הבאזז. המוני הצופים עליהם מפנטזים ברוממה מעדיפים דברים אחרים.

קשת ורשת לא צפויות להסתער על זכויות "המשחק המרכזי" עם פתיחת המכרז של ההתאחדות לעונות הבאות. ערוץ 10 כבר היה שם, ונכווה. רק ערוץ הספורט נראה כמו קנדידט לבצע איזשהו מהלך חצי רציני, כך ששוב - בזמן שבמקומות אחרים בעולם מחירי הזכויות עולים ועולים, כאן יירשם הישג אם ההתאחדות תצליח לשמור על מה שכבר קיבלה מערוץ 1. לא טוב להתאחדות, וגם ככה הקופה של לוזון, לפי הדיווחים, כבר ידעה ימים יפים יותר.

ב. משה דמאיו. דמאיו הוא הכותרת, אבל תחליפו אותו עם מי שאתם רוצים מהבוסים "הקטנים" של הפלייאוף. בתסריט האופטימלי, יש מאבק תלת-ראשי על האליפות בין שתי התל-אביביות וחיפה. במצב כזה, קבוצה כמו בני יהודה יכלה להיות המרוויחה הגדולה מהפלייאוף: שלושה משחקי בית מול המועמדות לתואר, פוטנציאל למכירת 30 אלף כרטיסים, מינימום. אפילו במחירים הצנועים שבני יהודה גובה מכל אוהד (50 שקל), עדיין מדובר על הכנסה נאה של 1.5 מיליון שקל, בערך 10% מהתקציב השנתי של המועדון.

עד כאן התיאוריה. ועכשיו למציאות: מלבד מכבי ת"א שתביא את מאסות הקהל שלה לעוד סיבוב הופעות מול הכתומים, הרי שנגד הפועל ת"א ומכבי חיפה תשמח בני יהודה אם בלומפילד יהיה חצי ריק. הלך הכסף.

מה שנכון לדמאיו מדויק גם ככל שמדובר על בוסים אחרים שהקבוצות שלהם הגיעו לפלייאוף העליון. איזי שרצקי (קרית שמונה) ואיציק רוכברגר (רמת השרון) בנו על הבוננזה של מארס-אפריל-מאי, שרצקי אפילו בדק אופציה להעתיק את משחקי הבית לאצטדיונים החדשים בנתניה או פתח תקווה כדי להגדיל את הפוטנציאל ולהקל על חייהם של אוהדי הקבוצות הגדולות. אלא שהפסטורליה הקבועה של הצפון והשרון תיאלץ להישאר בסטטוס-קוו הרגיל שלה.

ג. ערוצים בתשלום. חוסר מתח לא טוב למפעילי הערוצים בתשלום, ערוץ הספורט וצ'רלטון, שרוצים למשוך את עונת המשחקים כמה שיותר לפני הקיץ המשמים, וגל התנתקויות המנויים הקבוע שהוא מביא איתו. בימים כאלו, שאנשים מחפשים לחתוך בכל הוצאה אפשרית, ליגה משעממת לא טובה. וזה קורה בכל החזיתות: הליגה האנגלית גמורה, הבונדסליגה גמורה, גם באיטליה צריך נס כדי למנוע מיובנטוס את התואר. ועכשיו זו ליגת העל שמקשה על ניהול האופרציה עמוק לתוך חודש מאי.

2. מה שעוד יותר מדכא בכל הסיפור הזה, הוא שהפלייאוף המשעמם הופך להרגל. זו תהיה השנה השנייה ברציפות שבה אין מתח אמיתי בחודשי ההכרעה: כזכור, אשתקד היתה לנו ריצת סולו מטורפת של קרית שמונה לאליפות.

בעונות 2010/11 ו-2009/10 דווקא היה דו-קרב צמוד וזכור לטובה בין מכבי חיפה להפועל ת"א. הבעיה היחידה: הוא הגיע בחסות הקיזוז. אם מתעלמים מהשנתיים של הקיזוז, צריך ללכת אחורה עד ל-2003 כדי להיזכר בפעם האחרונה בה היתה כאן תחרות על הכתר עד הרגע האחרון. ואם להאמין לקולות הכסף הגדול שמגיעים מכיוון קרית שלום, אפשר להעריך שבשנים הקרובות עוד נתגעגע לשיטת הקיזוז. הזויה, לא ספורטיבית, וגורמת לחיפאים להתעורר באמצע הלילה עם זיעה קרה - אבל כנראה שקשה מאוד להסמיק צבע ללחיים של הכדורגל הישראלי בלעדיה.

 עשור של שעמום