הכבוד של ליאון רקנאטי

הדוחות הכספיים שפרסמה בשבוע שעבר חברת ההשקעות גמול לא נשאו עמם בשורות מרנינות עבור מחזיקי האג"ח של החברה. קצת יותר משלוש שנים לאחר שנחתם בה הסדר חוב, נראה כי פני הנושים לתספורת נוספת על יתרת האג"ח שבמחזור (כ-200 מיליון שקל).

גמול, הנסחרת בשווי של כ-3 מיליון שקל בלבד, התואם את ביצועיה העסקיים ומצבה הפיננסי הקשה בשנים האחרונות, מציינת בדוחות כי "להערכת הנהלת החברה, החל מחודש יוני 2017 היקף הפירעונות שיידרשו בגין קרן וריבית האג"ח עשוי לעלות על תזרימי המזומנים שינבעו לחברה מנכסיה", ומוסיפה כי "בחודשים האחרונים התקיימו דיונים בין הנהלת החברה לבין נציגות האג"ח, אשר בהם הציגה ההנהלה לנציגות מספר חלופות לשינוי במועד הפירעונות והיקפם, וכן הגדלת היקף השעבודים בגין ההתחייבויות".

גם אם תידרש גמול לעוד הסדר חוב - והתשואה בה נסחרות אג"ח החברה (מעל 50%) מלמדת כי מדובר בתרחיש צפוי מבחינת המשקיעים - ברור כי בעל השליטה בחברה, ליאון רקנאטי, לא יביא כסף נוסף מהבית על מנת לתמוך בה.

רקנאטי, שרכש את השליטה בגמול בתחילת 2008 בפרמיה משוגעת של יותר מ-100% על מחיר השוק (עסקה ששיקפה לחברה שווי של 630 מיליון שקל), עשה זאת בעיתוי אומלל במיוחד: רגע לפני תחילת המשבר העולמי בשווקים. פחות משנה לאחר ביצוע הרכישה, נאלץ רקנאטי - לשעבר מבעלי קונצרן אי.די.בי - להיות איש העסקים הבולט הראשון שמבקש הסדר חוב ממחזיקי האג"ח: "עשיתי לא מעט עסקאות בחיים, וזו העסקה הכי גרועה בחיי", הוא הודה באסיפת מחזיקי האג"ח של גמול. "אין לי אפשרות להשקיע סכומים נוספים".

בתום מספר חודשים של מו"מ הגיעו הצדדים להסדר שדילל באופן ניכר את מניותיו של בעל השליטה בחברה לטובת נושיו. בהמשך, מכר רקנאטי מחצית מיתרת המניות שנותרו בידו לידי רו"ח יצחק גווילי וקיבע הפסד אדיר של כ-400 מיליון שקל על השקעתו בגמול.

למימן ובן-דב יש מה ללמוד

רקנאטי אולי הפך ללעג ולקלס במגזר העסקי, אך לזכותו תעמוד העובדה שמהרגע בו הודה בחוסר יכולתו או רצונו להמשיך לתמוך פיננסית בגמול, הוא זז הצידה וויתר על היומרה להמשיך להוביל את החברה.

התנהלות מכובדת שכזו קשה לזקוף לזכות שורה של טייקונים בדימוס כמו יוסי מימן (אמפל), הרצל חבס (חבס השקעות), מוטי זיסר (אלביט הדמיה) ואילן בן-דב (סאני). הללו מתעקשים, מחד, להמשיך ולהוביל את החברות שבשליטתם גם לאחר שהן כשלו ואינן מסוגלות לעמוד בהתחייבויותיהן, ומאידך, הם אינם רוצים או יכולים להביא סכום כסף משמעותי מהבית (או ממקור חיצוני אחר) לטובת הסדר החוב המוצע על ידם לנושיהם.

הפרקטיקה המתגבשת של הסדרי חוב בשוק ההון המקומי אינה יכולה לקבל הצעות שכאלו. מי ששרף מאות מיליוני שקלים מכספי הציבור בהשקעות גרועות או חסרות אחריות, אינו יכול להעביר את נטל ההפסד לנושיו ולהישאר בתפקידו, באמתלה מגוחכת שאין מי שמכיר את נכסי החברה טוב ממנו. מבחינת מחזיקי האג"ח תרומה כספית נכבדה של בעל השליטה או גורם מטעמו צריכה להיות תנאי הסף להשארתו במשרדי החברה, לאחר שיושלם הסדר החוב.