כשאת אומרת לא

האמת, בסוף נשברתי. שנים ניסיתי להילחם בקידמה, ודחיתי בבוז כל ניסיון למכור לי מערכת ניווט. בתא הכפפות, אחד המקומות באוטו עם השם הכי יוקרתי והשימוש הכי בזוי, היה אוגדן מפות בלוי, וככה, בשיטוטיי בארץ, בחנתי, בדקתי, ניווטתי והגעתי.

בזתי לאנשי הג'י.פי.אס והרגשתי שאני משמר את הדרך הטובה והנכונה לנווט בכבישי ארצנו. ואז הגיע הWaze-. קודם כל זה זמין בסלולרי, וחוץ מזה יש לו את השורה הכובשת בתחתית המסך: זמן הגעה משוער. התפתיתי. ניסיתי פעם ועוד אחת, וואלה, פוגע. החומה נבקעה. האוגדן הושלך. נרשמה תבוסה.

במסגרת הניסיונות להשתמש במערכת הגעתי לכמה תובנות. קודם כל, אם כבר מישהו אומר לי איך ולאן לנסוע, אני מעדיף קול של אישה. אולי זה הרגל מהבית, אולי זה הזכר אלפא שבי שלא מוכן שזכר אחר יגיד לי מה לעשות. לזכותה ייאמר שהיא מתגלה כאחת הנשים הסבלניות בעולם. דמיינו את עצמכם נוסעים עם חבר או בן משפחה. הוא אומר לכם: "סע משם, קח ימינה ואז פנה בכיכר", אתה לא מקשיב ופונה שמאלה. התגובה שלו תנוע בין חריקת שיניים במקרה הטוב, לבין נזיפה, צעקות וריב טעון שכולל את המילים: "אתה לא מקשיב, חושב שאתה יודע הכול, מי אתה חושב שאתה?".

האישה במכשיר הניווט לעולם אינה מתרגזת. היא מקבלת את ה"לא" שלי בהבנה מלאה. היא מבקשת לפנות ימינה לכביש 4, אני ממשיך כהרגלי לכביש החוף, והיא שותקת, ופשוט מחשבת מסלול מחדש. זהו. בלי קיטורים בלי טרוניות, בלי משקעים ובלי עצבים.

זה בדיוק מה שאני מנסה, בהצלחה חלקית מאוד לצערי, לעשות בחיים. לנסות לקבל את הדחיות ואת הלאווים בשתיקה מבינה, ולחשב את המסלול שלי מחדש. רציתי תפקיד ונדחיתי, במקום להתעסק באכילת ראש פנימית, ובשאלות כמו: "מה יש לו נגדי", "האם לא התחנפתי/איימתי/הרתעתי מספיק", "האם זה אומר שאני לא טוב, לא מוצלח, אולי אפילו כישלון", אני משתדל ככל יכולתי לשתוק ולחשב מסלול חדש. כשאני מצליח, זה מאוד מתגמל. זה חוסך עצבים וקנאה ושנאה. כי הרי "לא" זה בעצם "כן, אבל...". כלומר, ש"לא" למשהו אחד, זה "כן", אבל למשהו אחר. רק שאתה לא תמיד יודע את זה באותה דקה.

בעבודה זה קרה לי יותר מפעם אחת. התגייסתי לגל"צ רק כי סירבו בכל תוקף לגייס אותי לשריון או לתותחנים בגלל פרופיל רפואי, כשהגעתי לתחנה רציתי להיות במחלקת התרבות, אבל נשלחתי לאקטואליה. שם ביקשתי רק דבר אחד: לא להיות כתב שטחים. וכך מצאתי את עצמי בגיל 18 וחצי, חמוש עד השיניים, במכונית רנו ארבע חבוטה, מגלה ארץ מרתקת בין נוף החמוקיים של ארץ המרדפים, למצוקי השומרון ונחלי יהודה. פוגש אנשים מכל הקצוות: פייסל חוסייני וחנן פורת, אורי אליצור ודדי צוקר. מעולם לא הצטערתי על הסירוב הזה.

ואני רואה את זה כל הזמן סביבי, זה לא רק האמרה של אורי דן על שרון, שמי שלא רצה אותו שר ביטחון יקבל אותו כראש ממשלה, זה החיים במובן הרחב שלהם. ברק, שסירב לתחינות שרון לצרף אותו לממשלה, הובס על ידו חצי שנה מאוחר יותר. נתניהו, שאמר לא לכל עסקה עם הטרור, שחרר 1,400 אסירי חמאס כדי להחזיר את גלעד שליט. כל האישים בליכוד, שדיברו על יאיר לפיד כעל מאמי לאומי טלוויזיוני שמנהיג מפלגת אווירה, בקרוב יבואו להתחנן על תקציב משר האוצר החדש. כי הדחייה והמבוי הסתום מובילים תמיד לחיפוש מסלול מחדש.

המלחמה בהשפעות השליליות של ה"לא", קשה ועיקשת. היא מתחילה מהילדים. מאז שהם קטנים אני מנסה בכל כוחי להימנע מלהגיד להם "לא", ו"אל" ו"לא ככה", אלא להנחות אותם בכיוון חיובי. זה לא רק המילים, זאת התודעה. להציב גבולות בלי לייצר עימות.

זה קשה ולא תמיד מצליח. אני לפעמים קצר סבלנות ועצבני, ואין לי כוח לשבח אותם על כך שהם שפכו את האקטימל על הספה, ולעצור את הכול כדי לצייר ציורי ידיים במיץ התות הדוחה, ואז לחקור איתם איך מנגבים את הגועל הזה. בפייסבוק מישהי כתבה שזה מה שאמא אחת עשתה לבן שלה, והוא הפך לפרופסור או משהו. וואלה, אחלה סיפור. אבל עם כל הכבוד לקריירה האקדמית של הילדים, אני מעדיף שהם יחשבו מסלול מחדש.

במחשבה שניה, אולי התסכול הזה מהיכולת המוגבלת להיות כל כך סבלני, מכיל ומכוון, גורמת לי להשתיק את מכשיר הניווט. לא רק שאת אומרת לי לאן לנסוע, את גם מוכיחה לי כל הזמן שאת מקבלת דחיות בהשלמה ובשלווה? בשבילי זה יותר מדי לנסיעה אחת, אז לא תודה. עדיף שתושתקי. לא רוצה יותר לשמוע אותך. וזהו - לא זה לא.