העליון: "עובדה" רשאית לשדר את התחקיר על שמעון קופר

התוכנית "עובדה" של זכיינית ערוץ 2 קשת רשאית לשדר את התחקיר שהכינה בעניינו של שמעון קופר, הנאשם ברצח שתיים מנשותיו - כך פסק היום (ה') בית המשפט העליון, בפסק דין שבו ביטל את צו המניעה שהוציא שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, גדעון גינת, נגד שידור התחקיר.

שופטי העליון, בראשות הנשיא אשר גרוניס והשופטים אסתר חיות ונעם סולברג, הבהירו בפסק דינם כי הנורמה הפלילית בדבר סוביודיצה, המאפשרת להעמיד לדין בדיעבד את מי שמפרסם דברים במטרה להשפיע על הליך פלילי מתנהל, איננה מאפשרת אוטומטית הוצאת צווי מניעה מראש הפוגעים בחופש הביטוי ובחופש העיתונות.

קופר מואשם ברצח רעייתו ג'ני מור-חיים באוגוסט 2009 באמצעות כמות קטלנית של חומר רעיל שהשיג מבית-חולים.

כתבה קודמת ששודרה ב"עובדה" במארס 2010, בשם "האלמן הכפול", עוררה סערה ציבורית, שהובילה לפתיחתה המחודשת של חקירת המשטרה בעניינו, שנגרה קודם לכן מחוסר אשמה.

לפני חודשיים ביקשה "עובדה" לשוב ולעסוק בפרשה, ואולם שעות אחדות לפני השידור פסק שופט המחוזי גדעון גינת כי אין לשדר את התחקיר, בשל פגיעה בעיקרון הסוביודיצה, נוכח העובדה שמשפטו של קופר מתנהל בבית המשפט. גינת קבע כי שידור התוכנית "יפגע בטוהר ההליך הפלילי", ולכן הוא פסול מכוח עיקרון הסוביודיצה.

פורמלית, פסק הדין קיבל את ערעורן של "עובדה" ושל העיתונאית אילנה דיין, על יסוד נימוקים פרוצדורליים - העובדה שקופר לא שילם אגרה בפנותו לבית המשפט המחוזי ולא הגיש תצהירים. ואולם מעשית, שופטי ההרכב מביעים את עמדותיהם - אף שאלה בבחינת "אמרות אגב" - בשאלת היחס בין עבירת הסוביודיצה לבין פנייתו של נאשם, במסגרת הליך אזרחי, לבית המשפט, בבקשה לצו מניעה לשידור על אודות ההליך המשפטי שבו הוא מואשם.

גרוניס קושר את אי-הגשת התצהירים מצד קופר, גם להיבט המהותי של פסק הדין, ולא רק לזו הפרוצדורלי: "חשיבותו של התצהיר בכך שהוא-הוא יוצר את התשתית העובדתית עליה נשענות בקשות בכתב בהליכים אזרחיים. בהיעדר תצהירים או עדויות לא יכול היה בית המשפט להגיע למסקנות בדבר מידת ההשפעה של התוכנית על ההליך הפלילי.

"הסכנה הנובעת מהכרעה שלא על בסיס תצהירים ותשתית עובדתית מלאה הינה שבית המשפט יעשה שימוש ב'ידיעתו הפרטית' על אודות הצדדים או הטענות המועלות בפניו. כך, למשל, יש סכנה שבמקרה כזה ישתמש בית המשפט בידיעתו הפרטית, בהנחה שזו קיימת, כדי להסיק מסקנות, למשל, לעניין השפעתה של התוכנית על ההליך הפלילי או לעניין חשיבותו הציבורית של הנושא".

עוד ציין גרוניס כי "איננו יכולים להתעלם מכך שבכלי תקשורת שונים הופיעו פרסומים בעניין ההליך הפלילי המתנהל נגד קופר. בתוך כך, למשל, שודר בחדשות ערוץ 2 ראיון מפורט עם אחת המרואיינות העיקריות המופיעה בתוכנית 'עובדה'. פרסומים אלה, כך אנו סבורים, מקהים במידה רבה את הפגיעה, שלפי הטענה גורמת התוכנית 'עובדה' לקופר".

ודאות קרובה לפגיעה

לדברי גרוניס, פנייתו של קופר לבית המשפט בבקשה לצו מניעה נגד "עובדה" באה לאחר שאנשי התוכנית פנו אליו לקבלת תגובה לפני השידור, בניגוד לכלי תקשורת אחרים שלא טרחו לפנות בבקשת תגובה.

"במתן האפשרות להגיב לאמור בכתבה, מילאו אנשי 'עובדה' את חובתם העיתונאית. הותרת צו המניעה על כנו בנסיבות אלה עלולה ליצור מצב שבו 'חוטא יוצא נשכר'. דווקא גוף שמילא את חובתו העיתונאית לעניין בקשת תגובה מראש חשוף לצווי מניעה, בעוד גופים אחרים, שכנראה לא ביקשו תגובה מהמשיב, צפויים, אם בכלל, אך ורק לסנקציה בדיעבד".

עוד קובע נשיא העליון כי אמצעי "מניעתי" של צו מניעה המונע שידור או פרסום, פוגע פגיעה חריפה ביותר בחופש הביטוי מאשר ענישה בדיעבד.

"גם במקרים שלגביהם עולה טענה כי הם מפרים את כלל הסוביודיצה", כתב גרוניס, "תינתן עדיפות להעמדה לדין פלילי על פני מניעה מראש על דרך של צו מניעה או צנזורה. סבורני כי עובדה זו מחייבת שימוש מצומצם יחסית בצווי מניעה לשם מניעה מראש של פרסומים הנוגעים להליך פלילי תלוי ועומד".

גרוניס מתח ביקורת על התנהלות הפרקליטות, שמצד אחד הצהירה כי מדיניות של "כמעט אי-אכיפה" של כלל הסוביודיצה באמצעות חקירות והעמדה לדין, ומצד שני הצטרפה לעמדתו של קופר שיש למנוע את השידור.

"עמדה זו, קבע גרוניס, "מעוררת תהייה", ולדבריו, "ספק רב אם הפתרון המיטבי מצד המדינה הוא לתת יד לבקשות למניעה מראש במסגרת הליך אזרחי, ובד-בבד להימנע מהעמדה לדין במקרים המתאימים".

השופטת חיות הטילה ספק אם קיומו של סעיף הסוביודיצה בחוק העונשין מקים סמכות להוצאת צווי מניעה לפרסומים שעתידים על-פי החשש להפר את ההוראה.

"אין זה ברור כלל שיסודות עבירת הסוביודיצה הם המבחן המשפטי הקונקלוסיבי לעניין זה", כתבה חיות. "מניעת פרסום פוגעת בזכות החוקתית לחופש הביטוי, שהיא נשמת אפו של כל משטר דמוקרטי. לכן עליה לעמוד במבחנים החוקתיים שנקבעו להגבלת חופש הביטוי, ועיקרם - קיומה של ודאות קרובה לפגיעה ממשית באינטרס מוגן. יש הצדקה לפגיעה בחופש הביטוי על דרך של מניעה מוקדמת רק בהתקיים 'ודאות קרובה לפגיעה ממשית בתקינות ההליך הפלילי'".

לדבריה, "על מנת שבית המשפט ישתכנע שהפרסום ב'עובדה' יגרום בהסתברות קרובה לוודאי פגיעה ממשית בהליך הפלילי, היה על קופר להראות כי גם בהינתן מה שכבר פורסם עד אותה עת, יש לתוכנית עדיין - בהסתברות קרובה לוודאי - פוטנציאל להשפיע השפעה משמעותית על ההליך הפלילי ולפגוע פגיעה ממשית בו, וכזאת לא עלה בידו להראות.

"לאחר שעדים שונים ובהם העדה המרכזית וכן בני משפחתו של קופר, כבר התראיינו לאמצעי התקשורת השונים, תמלילי חקירה ועימות משטרתי פורסמו בעיתונות, וקציני משטרה הביעו בתקשורת עמדה ביחס לאשמתו של קופר, אין זה מובן מאליו כלל שהתוכנית הבאה לאחר כל אלה היא זו שאכן תגרום לפגיעה ממשית בתקינות ההליך הפלילי, עד כי יש למנוע את שידורה".

סולברג: עבירת הסוביודיצה קיימת

השופט סולברג הצטרף לתוצאה אך נקט גישה התומכת בהרחבת האכיפה בדבר איסור הסוביודיצה: "לא פג טעמה של עבירת הסוביודיצה גם בעידן הנוכחי של הקידמה הטכנולוגית וזרימת המידע כמעט עד בלי די. על ה'כמעט' יש לשמור, כשם שאת חופש הביטוי יש להבטיח. משפטו הפלילי של נאשם דוגמת קופר צריך להתקיים בתוככי בית המשפט. מדובר בדיני נפשות.

"כיכר העיר אינה זירה נאותה להכרעת דין. האיזון בין חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת לבין טוהר ההליך השיפוטי הוא עדִין, אך זהו כורח המציאות והדין. סדר הדין הפלילי נועד להבטיח משפט הוגן, וחופש הביטוי לא יכול לשמש צידוק למניעתו. לטענה כי פג טעמו של איסור הסוב-יודיצה וכי בעידן הנוכחי יש לבטלו כליל, אין סימוכין גם במשפט המשווה".

לדברי סולברג, "מבחינה עקרונית אין מניעה לנאשם בפלילים לעתור לשם מימוש איסור הסוביודיצה, הגם שהנושא מעלה שאלות לא פשוטות".

את "עובדה" ואילנה דיין ייצגו עורכות הדין טלי ליבליך וליאת ברגמן-רביד ממזרד ליבליך-מוזר. (ע"א 409/13).

פרשנות: התייצבות לצד החופש העיתונאי

תוצאתה האופרטיבית של פסיקת העליון בפרשת שידור תחקיר "עובדה" על שמעון קופר היא אחת: לתוכנית ניתן אישור לשדר את תחקיר-ההמשך בפרשה, ששידורו נאסר בצו מניעה על-ידי המחוזי.

כל היתר הוא עניינים אקדמיים: אפילו את קביעותיהם החשובות של שופטי העליון בעניין אכיפת הסוביודיצה באמצעות צווי מניעה ניתן יהיה לסייג בעתיד, ולומר כי ממילא נאמרו כאמרות-אגב, שהרי פורמלית צו המניעה בוטל בשל הליקויים הפרוצדורליים בבקשה להוצאתו.

אבל אין להמעיט בחשיבות ההצהרה היוצאת מהעליון בדבר החופש שצריך להינתן לכלי התקשורת המסקרים ניהול משפטים פליליים: שופטי העליון מתייצבים לצד החופש העיתונאי, ומוציאים כרטיס צהוב לערכאות השיפוט הנמוכות, שידן קלה מדי על הדק הוצאת צווי איסור הפרסום והשידור, ובמקרה זה - בהתבסס על עילת הסוביודיצה.

בצדק מדגישים שניים משופטי ההרכב - גרוניס וחיות - את הפער שבין אכיפה פלילית בדיעבד לבין מניעה מראש. בכל הנוגע לעבירות שעניינן חופש הביטוי, ובוודאי חופש העיתונות, פער זה מתחדד ומחייב נקיטת משנה-זהירות, הן בשאלת הסמכות הכללית והן בשאלת שיקול-הדעת במקרה קונקרטי.

חיות אף מעלה אפשרות שאם אכן, כטענת שופט המחוזי גדעון גינת, מתקיימת זהות אינטרסים בין אכיפה בדיעבד לבין צווי מניעה מראש על יסוד סוביודיצה - יש לבחון האם ניתן כלל להעמיד לדין בדיעבד על הפרת הסוביודיצה, במקרים שבהם "אין מתקיימים המבחנים החוקתיים המחמירים המצדיקים פגיעה בחופש הביטוי מלכתחילה".

צו המניעה של גינת לא יכול היה לעמוד. מבחינה זו התקשורת כולה והציבור שוחר הביטוי החופשי יכולים לנשום לרווחה. במבט לעתיד, לא נאסר על בתי המשפט להוציא צווי מניעה לפרסום או שידור על יסוד הפרת הסוביודיצה, ואולם האפשרות המעשית לכך צומצמה באופן משמעותי.

בהנחה שגישת חיות-גרוניס משותפת לרוב שופטי העליון, שוב מציב עצמו השופט סולברג בעמדה מבודדת, התומכת לא רק בהוצאת צווי מניעה שכאלה, אלא גם בהגברת אכיפת האיסור על-ידי הפרקליטות והיועץ המשפטי.