הגברת שלא פנתה לשום מקום

זה היה אחד הרגעים הפוליטיים המחשמלים ביותר ברבע האחרון של המאה ה-20. מנהיג פוליטי לא-פופולרי-מאוד, במעמקים החשוכים של סקרי דעת הקהל, בדרך לתבוסה איומה בבחירות הבאות, מתייצב לפני ועידת מפלגתו, ומכריז שלא ייסוג אף כמלוא הנימה.

הכול נכון חוץ מן הציון המגדרי. תקנו-נא ל"מנהיגה פוליטית מתייצבת ומכריזה". זה היה סתיו 1981, זמן של ייאוש ונסיגה בכל הדמוקרטיות המערביות; זו היתה מרגרט הילדה תאצ'ר, ראש הממשלה זה שנתיים וחצי; זו היתה המפלגה השמרנית, לשעבר ביתם הטבעי של אריסטוקרטים פרגמטיים; זו היתה בריטניה הכבר-לא-כל-כך גדולה, בימים של עייפות והתרוששות.

כמעט הכול קראו לה להודות, שלא הועילו התרופות המרות אשר היא ניסתה לטפטף אל גרונה של בריטניה. הגיעה השעה לעשות פניית-פרסה. היא עמדה שם, והתיזה את המלים הלא-נשכחות, הנשמעות קצת יותר שנונות במקור: "אתם תפנו, אם תרצו. הגברת הזו אינה פונה לשום מקום" (The lady's not for turning. צפו-נא ביוטיוב, M0KEFm9I).

והיא אמנם לא פנתה. סקרי דעת הקהל השתנו, ההפכפכים האלה. אמנם לא המצב הכלכלי שינה אותם, אלא מלחמה פתאומית נגד ארגנטינה על איי פולקלנד הנידחים. אבל התוצאה היתה ניצחון בחירות מסיבי של השמרנים בבחירות הבאות, ובבחירות שאחריהן. לא היה כדבר הזה בהיסטוריה הפוליטית המודרנית של בריטניה עד זמנה. לבסוף, מפלגתה הפרגמטית קצה בחוסר גמישותה. בשנה ה-12 של כהונתה, היא נשלחה הביתה.

הסיבה אינה בריטניה

היא מתה בתחילת השבוע, בת 87. אדם צריך להיות לפחות בן 45 כדי לזכור את האפקט הדרמטי של שמה. אבל כלי תקשורת בכל רחבי העולם הסמיכו את מותה אל ראש החדשות. קריינית צעירה הפסיקה את זרם החדשות בערוץ כבלים הודי, כדי למסור בהתרגשות את "הידיעה הטראגית". הלווייתה בשבוע הבא עומדת להיות מאורע בין לאומי רב-משתתפים. בבריטניה, רק ווינסטון צ'רצ'יל זכה בכבוד כזה במותו, כפנסיונר פוליטי.

הסיבה אינה בריטניה. צ'רצ'יל עמד בראש אימפריה מתגוננת, אשר שלטה עדיין בהודו ובחצי יבשת אפריקה. בזמן תאצ'ר, בריטניה הצטמקה לממדיה של ארץ אירופית בינונית עם כמה נחלות נוסטלגיות מעבר לים. היא עצמה הסדירה את הוויתור על החשובה האחרונה, הונג קונג. השפעת בריטניה בעולם פחתה בהתאם.

מה הופך אפוא את תאצ'ר לאובייקט של סקרנות, של התפעלות ושל מחלוקת? התשובה הפשטנית היא שתאצ'ר הופיעה ברגע היסטורי קריטי בשביל העולם המערבי, והיא עוררה אימפולסים של תיקון עולם שכמעט נמחקו מאוצר המלים הדמוקרטי.

הספינה השוקעת

בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20, בריטניה היתה הספינה השוקעת, אבל המערב כולו עמד בשעת דמדומים. אינפלציה ללא תקדים השתוללה בארה"ב, אבטלה גאתה במערב אירופה. בריטניה עצמה התנסתה בסדרה של שביתות חלקיות וכלליות, שבשלב מסוים קיצצו את שבוע העבודה בה לשלושה ימים. ערימות זבל נערמו ברחובות בירתה. איגוד מקצועי מיליטנטי של כורי פחם אחז בצווארה.

אגב, ישראל היתה חלק של ההווייה ההיא. האינפלציה בה התקרבה ל-100%, ולממשלת הימין הראשונה בתולדותיה לא היה מושג מה לעשות, או אפילו את מי להפקיד על משרד האוצר.

נוסף על זה הרקע הדיפלומטי הבין-לאומי: העימות בין המערב הדמוקרטי לגוש הסובייטי חזר והתחדש לאחר הפוגה יחסית של כמה שנים. ברית המועצות זכתה במאחזים חדשים באפריקה ובאסיה. הדיכוי במזרח אירופה ובתוך ברית המועצות עצמה היה החמור ביותר מאז ימי סטאלין. חצי שנה לאחר עליית תאצ'ר לשלטון, ברית המועצות תפלוש לאפגניסטן ותתחיל בזה פרק חדש ודרמטי בתולדות "המלחמה הקרה" (רק עשר שנים אחר כך יתברר שזה גם יהיה הפרק האחרון).

קשה לשער את ממדי הדמורליזציה בדמוקרטיות המערביות. מי שטרחו לספור אותן, התקשו להגיע ל-30 (מתוך 170 ומשהו חברות באו"ם). אחד משימושי הלשון הנפוצים ביותר אז היה "משבר מנהיגות", בכל מקום, בכל ארץ.

"במקום שבו שורר הספק"

ואז זינקה תאצ'ר אל מרכז הזירה, בניצחון בחירות, במאי 1979. ראשי ממשלות בריטיים נכנסים לכהונתם בחיפזון עצום, לפעמים רק 12 שעות לאחר שנודעו תוצאות הבחירות. אין צורך בכינוס פרלמנט, או בהצבעת אמון. ממילא אין זמן לטקסי השבעות המנצח נכנס ישר לעבודה.

אבל היא נשאה נאום השבעה קצרצר ורב-משמעות. היא הבטיחה, כי "במקום שבו שורר הספק" היא תשכין אמונה. תהיה הדעה על תוכן ה"תאצ'ריזם" אשר תהיה, האמונה אמנם גברה בו על הספק. ההתרסה ההיא מ-1981, "הגברת הזו אינה פונה לשום מקום", היתה מעמד הקבורה של ההסכמה הפוליטית והחברתית הרחבה שלאחר מלחמת העולם השניה.

גם בבריטניה, גם בארה"ב, בוודאי באירופה הדמוקרטית, הדור שלאחר המלחמה קיבל את הצורך בנסיגה מקפיטליזם ליברלי קלאסי. המדינה הבטיחה סובסידיות נדיבות לחינוך ולבריאות, ופרשה רשת נדיבה של תמיכה בחלשים ובמעוטי יכולת. הממשלה נעשתה מעורבת בכלכלה עד כדי בעלות על כלי ייצור. ממשלת לייבור בבריטניה הלאימה את תעשיית הפלדה ב-1967 - וממשלה שמרנית קיבלה את רוע הגזרה כעבור שלוש שנים.

כללית, הימין הדמוקרטי נסוג אל פסיביות רעיונית. "כולנו קיינזיאניים", הכריז הנשיא הרפובליקני ריצ'רד ניקסון, אשר נבחר ב-1968. הוא התכוון לג'ון מיינארד קיינז, אבי האסכולה הכלכלית שמשלה בכיפה לאחר מלחמת העולם השנייה. ממשלת ימין בריטית, שמרגרט תאצ'ר כיהנה בה כשרת החינוך, פרק עול מונטארי והזרימה מיליארדים אל המשק כדי להיחלץ ממיתון. קיינז היה טופח על שכמה.

פוליטיקאים הלהוטים "להסתדר"

הנסיגה הכלכלית של שנות ה-70 יוחסה למשבר האנרגיה הראשון, כאשר מחירי הנפט זינקו כמעט בן לילה משלושה דולרים לחבית ל-13 דולרים. משבר האנרגיה כמובן מילא תפקיד מרכזי, אבל לא יחיד. מדינת הרווחה פיתחה תרבות של תלות, וחנקה אינדיבידואליזם; איגודים מקצועיים כול-יכולים בלמו התייעלות, הפחיתו ניידות, וסיכנו את עתיד התעשייה שהעסיקה את חבריהם.

"תאצ'ריזם" מעולם לא היה משנה סדורה. היו בו אמנם עיקרי פעולה, אבל הוא ייצג קודם כול את המכאניקה של כוח פוליטי. הנרי קיסינג'ר אמר השבוע, כי מרגרט תאצ'ר הביאה שכנוע עמוק במקום שבו היו רק פוליטיקאים הלהוטים "להסתדר". ואף כי מקטרגיה רבים מאוד, כפי שנוכחנו השבוע, קצת קשה לשלול ממנה את הזכות להיחשב למנהיגה.

ב-11 שנות שלטונה בריטניה השתנתה באופן דרמטי. התחוללה בה כמעט מהפכה חברתית. תאצ'ר כפתה הר כגיגית דפוסים חדשים של התנהגות כלכלית וחברתית. בשיאו, התאצ'ריזם הניב צמיחה גדולה פי שניים או שלושה מזו של יבשת אירופה. הפרטה מסיבית מצאה לה מחקים בכל רחבי העולם. בריטניה התעשרה, התייעלה, התנערה.

"סקוטלנד אינה סולחת לה"

המחיר היה כבד. הפער בין עניים לעשירים גדל, והסרקזם של תגובותיה לא עזר ("אתם הייתם רוצים שכולנו נהיה עניים יותר, ובלבד שהעשירים לא יהיו עשירים יותר", היא התריסה כלפי מבקריה משמאל). מאבקה נגד ארגון כורי הפחם השאיר צלקות עמוקות בכל רחבי בריטניה. עיתון בסקוטלנד הגיב השבוע על מותה בכותרת ענק, "סקוטלנד אינה סולחת לה". צירי פרלמנט, המייצגים מחוזות תעשייתיים בצפון אנגליה, תקפו אותה במרירות במליאת הפרלמנט, בדיון שנועד לחלוק כבוד לראש הממשלה המנוחה.

גלנדה ג'קסון, השחקנית המהוללת שהיתה לצירת פרלמנט, נשאה נאום חוצב להבות. תאצ'ר סיכנה את עצם נשמתה של בריטניה, היא אמרה. "כל מה שלמדתי לחשוב לחטא נעשה מעלה תחת התאצ'ריזם: תאוות בצע, אנוכיות, אדישות כלפי החלשים, מרפקים חזקים".

ג'קסון דיברה מלבם של רבים, אבל היא נמנעה מלהזכיר את הכישלון המונומנטלי של מה שקדם לתאצ'ר. הכישלון הזה איפשר אותה, הכישלון הזה חייב אותה. תאצ'ר שנאה את השיגרה ואת השקט. היא התענגה על הקנטה ועל טלטול. אלה אינן מעלות בדמוקרטיה. לא ברור כלל שהסגנון התאצ'ריסטי היה מחויב המציאות. אבל ברור למדי שתאצ'ר העניקה זריקת מרץ לדמוקרטיה המערבית, ועליה היא ראויה לתודה.

למחרת מותה, עיתון שווייצרי פרסם קריקטורה גדולה בעמודו הראשון: פטרוס הקדוש מקבל את פניה של תאצ'ר בכניסה לגן העדן. כנפיים לבנות קטנות מעטרות את כתפיה, והיא נושאת ארנק אדום. "Sorry", אומר שוער הרקיע השביעי באנגלית, לפני שהוא עובר לגרמנית: "כאן לא נלחמים".

אכן, לאשת הברזל מזומן נצח של שעמום בגן העדן. אם היא תגיע לשם.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com