"בלתי נלאה": הסופ"ש בו כבשנו את נהר הירדן

בגיל 35 הגיע הזמן שלי לעשות. כך החלטתי. רגע לפני שאני מתנוון בין הנסיעות הארוכות לעבודה ובין המשפחה שהולכת ומתרחבת עליי, אני חייב לסמן לעצמי "וי" החלטי על כל מה שכבר הייתי צריך לעשות מזמן. לא צריך להגזים - לא תמצאו אותי תוקע בקרוב דגל על פסגת ההימלאיה. אבל מה שבטוח, אני הולך לעשות חיים. עם המחשבה הזו אני מאותת שמאלה כשעל השלט הסמוך מתנוסס צירוף המילים "רפטינג נהר הירדן", בסמוך לקיבוץ גדות.

מעבר להיותו הברומטר למצב הרוח של הישראלי הממוצע, נהר הירדן מהווה את אחד מקטעי הרפטינג הטכניים הטובים בעולם וקטע שיט במים לבנים מהמסוכנים שיש. באמת.

סוד ההצלחה של החלק הקרוי "הירדן ההררי" טמון בשני נתונים עיקריים. הראשון, שיפוע חד, נפילה של 400 מטרים בגובה המתפרשת על קטע נהר קצר של 10 ק"מ בלבד. הסיבה השנייה היא התכנסות הנהר לקטע צר, רדוד ורווי בסלעי בזלת, שבאזורים מסוימים עומד על פחות מחמישה מטרים מגדה לגדה. הצירוף הזה מאפשר זרימה חזקה ותזזיתית שבחורף מהווה סכנת חיים למי שרק יעז לבחון את הנהר.

ארבעה בסירה אחת

המים קרים, אפילו חליפת הצלילה שקיבלנו (שעושה רושם שלא פגשה מעולם סבון) לא מצליחה לבודד את הקור. החלק הראשון של הרפטינג שמור לתרגולים, כמו חייל מסור וכנוע אני מפנים כל פקודה שאני מקבל מאיתי המדריך הצמוד (כפיל של ג'ק ספארו מ"שודדי הקאריביים"). כולם קדימה, עכשיו אחורה. הירדן, ובעיקר חלקו ההררי שמתחיל מיד לאחר המעבר מעל סכר מצד עטרת (שהמהווה את נקודת הסיום לרפטינג המשפחתי), פראי לחלוטין. בכל רגע נתון יכול להידרדר סלע מהמצוקים הנושקים לגדה.

ארבעה חותרים בסירה אחת מנסים לחתור יחד כגוף אחד, רעש המים מקשה על העברת הפקודות מאיתי היושב מאחור, לשניים היושבים מקדימה, לא רחוק יותר משני מטרים ממנו. כל טעות יכולה בקלות לשלוח אותנו למים הסוערים. המצוקים הולכים וסוגרים על הסירה, הנהר ממשיך להתכנס והזרם מתגבר. אני מביט בפיסת הפלסטיק שבידי ותוהה עד כמה אוכל בעזרתה להשפיע על הכיוון אליו תבחר הסירה לשוט. בין כל ההוראות מגיעה אחת שלא רצוי לפספס - "להתכופף - ומהר" (עצים וענפים כבר אמרתי?). הסירה נזרקת מגדה אחת לשנייה, אשד רודף אשד כמו רכבת הרים בסופרלנד. בשלב הזה קשה ליהנות מהנוף. מעבר לפנייה אפשר לראות את התחנה הראשונה שלנו, מים עומדים, שקטים.

אחת לעשור מדינת ישראל חווה חורף קשה, כמו זה שחווינו השנה. ההשלכות על הנהר הצר הזה הן קיצוניות, מסביב לסירה אפשר להבחין במפולות שגרמו השיטפונות, מאות טונות של סלעים וחול פשוט "גולחו" מהמצוק והושלכו לנהר. הדבר מביא גם לשינוי תוואי הירדן, ומספק חוויה חדשה בכל כמה שנים כשהוא חוצב את דרכו כמעט מחדש.

לצלוח גזע עקשן

"מעכשיו העניינים הופכים להיות יותר רציניים", על המשפט הזה יחזור איתי עוד מספר פעמים לאורך השיט, גם כשנדמה שהשיא מאחורינו. לא בכל יום יוצא לראות אדמה פראית ולא מבויתת בארץ קטנה כמו ישראל. לפעמים אני חושב שמכאן אין דרך אחרת לצאת, למעט עם מסוק וחייל אמיץ עם רתמה. אבל אין דרך חזרה. איתי שולף חצי גוף מחוץ לסירה ומתמרן אותה בין הסלעים, כשאנחנו ממשיכים להשתדל להגיב לפקודות המתחלפות, ולא ממש עומדים בקצב. הסירה מתקרבת לגדה, ענפי העצים מחודדים כמו כידונים משוננים, שלא יהססו לקרוע את הסירה או את יושביה. מקבץ האשדים מסתיים בשריטות בלבד ותחושת סיפוק. ניצחנו.

בדרך אנו חולפים על פני תחנת כוח הידרואלקטרית, מתברר שיש אחת כזו בישראל והיא שייכת לקיבוץ כפר הנשיא. כמות החשמל שהתחנה מייצרת יכולה להספיק לכאלף בתי אב. הנהר שבנקודה מסוימת מוסט לטובת התחנה חוזר לאחר מספר ק"מ אל הנתיב הראשי, ונקודת החיבור הזו רק מתדלקת את תחושת האקסטרים.

לאחר ארבע שעות, כשקו הסיום כבר נראה באופק, הירדן ההררי מספק טוויסט בעלילה: עץ שקרס לא מאפשר לסירות להתקדם. לאחר שעה של המתנה הוחלט להפסיק את ניסיונות ניסור הגזע העקשן ולהעביר את הסירות בנתיב צדדי ורדוד מאוד, שמסתיים במפל של שלושה מטרים.

השיטה פשוטה: יורדים מהסירות ומעבירים אותן ידנית דרך הקטע הסוער, כשאנו מקפצים אחד אחד בין הסלעים החלקלקים (אה. בשביל זה הקסדה), בתוך מיני מבצע (מאוד מגבש ומצריך עבודת צוות) שאורך מעל חצי שעה צולחים ארבעת הצוותים את המכשול ושועטים אל קו הסיום. שם מועמסות הסירות על טנדרים, ומיניבוס ממתין להחזיר אותנו אל נקודת ההתחלה.

קשה לתאר את הרעב שמצטבר בסוף יום שכזה, המים והשמש יחד עם מאמץ גופני הופכים את הפריסה הצנועה בסוף המסלול למשהו מיוחד. ברגע אחד, וופלות של ארבע בעשר ובייגלה שמיניות הופכים למעדן אמתי.

עם בטן מלאה אני קופץ לשטוף את הגוף רגע לפני הנסיעה הארוכה הביתה. מבט חטוף במקלחות המלוכלכות מבריח אותי מהר אל הרכב. נתקלח בבית. שוב התכנסות, הפעם זה לא הנהר, כבישי הצפון הם אלו שמתכנסים להם לתוך הפקק בלתי נגמר והמוכר בדרך דרומה. עם אברהם טל באוזניים ותחושת סיפוק בפנים אני אומר "הזמן עושה את שלו".

 רפטינג בירדן