עקרות-בית נואשות באמת

בדרך-כלל אני מתנגדת לגישה המכתירה משהו כ"הכי" - הכי טוב, הכי רע, הכי אהוב, הכי שנוא. אני בעד כל מיני.

ואכן, בתקציב שמביאה הממשלה הזאת יש כל מיני גזירות איומות שפוגעות בחברה הישראלית, שהורסות חיים, שהופכות עובדות ועובדים לעניות ולעניים. יש כל מיני גזירות כאלה, אבל בתקציב יש גזירה אחת שהיא הכי שערורייתית, חמורה וחצופה: הטלת מס בריאות וביטוח לאומי על נשים המכונות "עקרות-בית".

נשים שאינן עובדות מחוץ לבית, אינן מקבלות שכר, ולכן אין להן הכנסה, אך הן יצטרכו לשלם מס בריאות בסך 107 שקל וביטוח לאומי בסך 61 שקל בחודש. אני חוזרת: נשים שאין להן הכנסה, שלא משתכרות, יצטרכו לשלם למדינה כל חודש. מאיזה כסף בדיוק?

קודם כל, בואו נקרא לזה בשם: מדובר במס הפרימיטיבי מס גולגולת. בשנת 1377 הטיל מלך אנגליה אדוארד השלישי מס גולגולת חד-פעמי בסכום של 4 פנסים (שליש שילינג) כדי לממן את מסעו הצבאי נגד צרפת.

ב-1381 הטיל בנו, דוכס לנקסטר ג'ון מגונט, מס גולגולת נוסף, ואז פרץ "מרד האיכרים" נגד המלוכה והמס.

בשלב מסוים הבטיח המלך ריצ'רד השני שמלך אז לבטל את המס. אך לבסוף המרד נכשל, מנהיגיו הוצאו להורג, והמס אכן נגבה. לתשומת-לב אנשי/נשות המחאה החברתית.

ועוד לא ספרנו את עבודות הבית

גם ראשת ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר ניסתה בזמנה להעביר מס גולגולת, והדבר נכשל. אבל אצלנו, כאן ועכשיו, קינג ביבי, ומי שרואה את עצמו כיורש שלו, מנסים להשית על עקרות-הבית מס גולגולת.

בכלל הביטוי הארכאי הזה "עקרות-בית". כאילו מדובר בעקרות. והרי מדובר בעבודה רבה ביותר וקשה להפליא שהיא הכול חוץ מעקרה; היא מתחזקת משפחות שלמות, מזינה ילדות וילדים, הורות והורים וכן הרבה גברים.

לפי דוח של ארגון העבודה העולמית, אילו עבודות הבית היו מחושבות בחשבונות הלאומיים, התמ"ג העולמי היה גדל ב-30%. זה הנתח של אותה עבודה "עקרה".

וכל העבודה הזאת כמעט נעשית על-ידי נשים. בקנדה, מדינה הרבה יותר שוויונית מישראל, נשים משקיעות רק בטיפול בילדות ובילדים 72% יותר זמן מגברים; ועוד לא ספרנו את עבודות הבית. כך שסך-הכול עבודה - בשכר ובחינם - נשים בקנדה עובדות 5 שבועות בשנה יותר מגברים. לפי דוח האום על נשים, אנחנו משקיעות שני-שלישים משעות העבודה בעולם, בשכר ושלא בשכר.

והעבודה הזאת, בבית, נעשית בחינם. ללא הכרה בערכה הכלכלי, ללא שכר, ללא זכויות פנסיה, אובדן כושר עבודה, נכות. הן אפילו לא מוכרות לצורכי מס. אבל זוהי עבודה שכאשר אחרות עושות אותה במקום "עקרות-הבית", הן עולות הרבה כסף.

כשבית המשפט העליון קיבל את עתירתה של עו"ד ורד פרי, והכיר בהוצאות גידול ילדיה, הודיעה רשות המסים כי להכרה בהוצאות המטפלת ישנה עלות שנתית של כ-3 מיליארד שקל.

אחר-כך אמרו שזה בעצם 6 מיליארד שקל ואפילו 12 מיליארד שקל. כלומר, גם האוצר יודע שיש נשים - חלקן בביתם של אותם אנשי אוצר ורשות המסים - שעושות עבודה בשווי של לפחות 3 מיליארד שקל בשנה, ללא שכר, ללא פנסיה או כל הטבה אחרת.

צביעות וניצול

שימו לב שבנוסף לכך שעבור עבודת הנשים בבית ובגידול הילדים לא משלמים פנסיה, גם לא יוצאות ממנה לפנסיה לעולם. והאירוניה היא, ש"עקרות-בית" כהגדרתן בביטוח הלאומי, גם אחרי שישלמו - אם לא נעצור את החיפוף הזה - גם אחרי שישלמו לא זכאיות להנחה בארנונה, לא לתוספת קצבת זקנה בגין נכות, והן זכאיות לקצבת זקנה רק מגיל 67, ולא מגיל 62.

משנת 1878, אז תבעה "האגודה לקידום נשים" בארה"ב לכלול בסטטיסטיקות הרשמיות את העבודה שעושות נשים בבית, ועד 2009, אז מיהר משרד האוצר להעביר חוק שביטל את ההכרה שנתן בית המשפט בהוצאות גידול ילדות/ים, הממסד קובר את הנושא עמוק במגירה משום "עלותו" הגבוהה למשק. חישוב העלות הזאת מוכיח את הצביעות והניצול שיש בעמדת הממסד הגברי שהאוצר מייצג.

לי אישית ברור למה הממסד מכחיש את ערכה הכלכלי של עבודת נשים; החברה, הנשלטת על-ידי גברים, נהנית ממנה. הקפיטליזם מתאפשר בזכותה. אבל עוד לגבות עליה מס?

הוגה הדעות והכלכלן האנגלי ג'ון סטיוארט מיל, מחבר "שיעבוד האישה", כתב כבר בשנת 1869 שגברים הנהנים משעבוד הנשים הם בבחינת "חזירים מרוצים", ומבחינתו "עדיף להיות אדם בלתי מרוצה מחזיר מרוצה".

* הכותב היא חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה.