ההזדמנות הבלתי חוזרת של ההתאחדות לכדורגל

אבי לוזון הוא אחד שמרוויח לרוב את הביקורות הקטלניות עליו ביושר. נדמה שהפעם מגיעות ליו"ר ההתאחדות תשואות ומחיאות כפיים, אפילו מחיאות כפיים סוערות כשישראל מארחת את אירוע הספורט הגדול בתולדותיה. "הגדול בתולדותיה?" בפירוש כן. היו לנו פה כבר שני פיינל-פורים של היורוליג, אליפות אירופה בכדורסל נשים ומדי פעם עולה בגורל איזו נבחרת דייויס אטרקטיבית. אבל אירוח של אחד הטורנירים החשובים בענף הספורט הפופולרי בעולם? זה לא.

העובדה שזה קורה דווקא בקדנציה של לוזון, אינה מקרית. בראיון עיתונאי לפני כמה שבועות, העריך אלכס גלעדי שלא רחוק היום שבו ישראל תושעה מהמשחקים האולימפיים בגלל חרם הולך וגובר מצד ספורטאים ערבים. גלעדי העריך שבסופו של דבר ילך הוועד האולימפי עם השוק של מאות מיליוני מוסלמים. הצהרה כזאת, כשהיא באה מפי הישראלי הבכיר ביותר בוועד האולימפי הבינלאומי, היתה צריכה לזעזע כל חובב ספורט בישראל. בכדורגל המצב היה יכול להיות גרוע בהרבה: אם סטיבן הוקינג מחליט להחרים את ישראל ואם רוג'ר ווטרס ("פינק פלויד" לשעבר) עומד בראש ארגון שמשתדל אצל אומנים גדולים כדי שיחרימו אף הם את ישראל, ברור שלפלאטיני היה נוח וקל להיסחף באווירה הזאת. הסיבה שהוא לא עושה כן היא בין היתר הקשר המצוין עם לוזון. פלאטיני הדף באומץ כל ניסיון להעביר את הטורניר מישראל, גם כאשר רק לפני כמה חודשים התברר שאפילו בלומפילד נמצא כבר בטווח טילי החמאס.

מה מדאיג בזה? שיבוא יום ובראש אופ"א יעמוד מישהו שלא יידע את לוזון, ולכן בלי התקדמות של הכדורגל הישראלי כולו, נהיה תלויים לעד בחסדו של הפריץ.

***

אני לא בטוח שאפילו בהתאחדות לכדורגל מבינים איזה חלון הזדמנויות ענק נפתח בפניהם: אם הטרגדיה של הכדורגל המקומי (בלי קשר לרמה העלובה), היא התנתקות של המעמד הבינוני מהוויית וחוויית הכדורגל, הרי שהיורו יכול להיות הדוברה הראשונה בגשר שלו בחזרה.

גם מי שלא פקד את המגרשים בכל שבת, אצר בליבו זיכרון מרטיט של הפעם הראשונה ביציע: עם אבא, עם דוד, עם אח גדול. מה הקשר בין כל זה ליורו? ובכן, אילו היו לי כמה שקלים על כל חבר שלא ביקר כבר שנים באצטדיון ושהודיע לי שהוא מתכוון "לקחת את הילדים לראות גרמניה-ספרד", הייתי יכול לשלם לטביב את המיליונים שלטענתו חייב לו חיים רמון. משהו בחיידק הרדום, בזיכרון ובגעגוע שנרמס על-ידי מתקנים גרועים, משטרה אגרסיבית, איכות פוחתת וקומץ אלים ביציעים שהפך את הכדורגל הישראלי למקום שצריך לשים מעליו את הסימן הזה שמזהיר מפני צפיית ילדים... ובכן, משהו בעצב הרדום הזה התעורר. יציעי היורו צפויים להיות מלאים בישראלים רבים, בני מעמד הביניים, אוחזים בידי ילדיהם הקטנים ומכירים להם לראשונה את חוויית הכדורגל.

אי-אפשר להפריז אפילו בגודל השעה. מי שיעבור חוויית אב ובן (רציתי לכתוב "חוויה משפחתית" ולא רק בשם הפוליטיקלי-קורקט, אבל אנחנו הרי עוד לא שם באמת. נכון?) נעימה ביציעי היורו, הוא לקוח פוטנציאלי. אולי לא של מחלקת המנויים בקבוצות השונות, אבל בהחלט של 3-4 משחקים נוספים לעונה ואולי איזה משחק נבחרת, כל אלה יכולים להצטרף לסל התרבות הלגיטימי של הישראלי. פתאום אני מקבל סמס שאומר: "אחי, למה שלא נקנה כרטיסים לגמר בטדי ונעשה לנו יום ירושלים קטן כבר מהצהריים: קצת עתיקה, קצת מחנה יהודה ואיזו מסעדה טובה לפני המשחק?". איזה איש שיווק היה יכול לשים משפט כזה בפה של צופה בעל אמצעים, זה שבכל העולם מחזרים אחריו? אם העתיד המקצועי של הכדורגל בישראל נמצא ברגליהם של צעירים מהשכונות של באר שבע או מהמגזר, הרי שהאופק הכלכלי שלו נמצא בקרב מי שיכולים להוציא, חוץ מהכרטיסים, עוד מאות שקלים לבילוי של כמה שעות סביב המשחק, כמו שהם עושים כשהם טסים לראות את הקלאסיקו בספרד. האם בהתאחדות לכדורגל מודעים לגודל השעה?

כתבתי כאן בעבר על החשיבות הקריטית של ישיבה במקומות מסומנים כגורם משפר חווייה. הסיבה שהנושא הזה לא זכה לתשומת לב מספקת קשורה כנראה לכך שבמרבית המקרים מקבלי ההחלטות יושבים במקומותיהם ביציע הכבוד, ולא מודעים אפילו לתסכולו של הצופה הנורמטיבי שמגיע ליציע אחרי שרכש כרטיסים במיטב כספו למקום מסוים, ומגלה שם ערס מהגיהינום שאומר לו "מצדי תביא סדרן, מה זה פה קונצרט?". לפעמים המשפט הזה מלווה גם בקללה או בתנועת יד מאיימת. אבא שלקח את בנו הקטן לכדורגל ונתקל בתופעה הזאת, לא יחזור למגרש עוד לעולם, וכך גם הילד. מזל שבאופ"א מייחסים חשיבות גדולה לעניין הזה ולכן הכרטיסים נמכרים מראש למקומות מסומנים בלבד.

עכשיו נותר רק לראות איך סדרני ההתאחדות יפעלו בשטח. אם הישיבה במקומות שמורים תיאכף, תהפוך החוויה לנעימה יותר ומסבירת פנים: בפעם הבאה שיעמוד על הפרק בילוי משפחתי בתיאטרון, בפארק או במסעדה, יוכל מר ישראלי להישיר מבט אל זוגתו ולומר לה "היום אני לוקח את הילדים לבלומפילד. למה שלא תצטרפי?". אם למישהו המשפט הזה נשמע כמו חזון אחרית הימים של הכדורגל, הרי שהדרך לשם עוברת ביכולתה של ההתאחדות לומר למר ערס מצוי - גבר, פה זה כן קונצרט. רוצה בלגאן, לך חפש את החברים שלך בשכונה. האם היא מסוגלת לכך? כל התשובות החל מהערב (ד').

***

ובל נשכח את הכדורגל. אנגליה, גרמניה, ספרד, איטליה ועוד, מגיעות לישראל לטורניר אירופי חשוב. זאת השורה הראשונה והתחתונה של חוויית היורו. חלק מהכדורגלנים הצעירים הם כבר כוכבים מוכרים בקבוצות כמו ברצלונה, מנצ'סטר יונייטד, באיירן מינכן או מילאן. חלק גדול משמותיהם יהיה שגור בפינו בעוד שנתיים-שלוש. אז נוכל להיזכר בגאווה שאת החלוץ ההוא שהביא במו רגליו את גביע האלופות לקבוצתו, ראינו משחק עוד כשהיה "כזה קטן".

אז אולי כדאי, פעם אחת (נדירה, אני מבטיח), להתייחס לנושא בלי הציניות האופיינית ולשאול: כרטיסים כבר יש, חברים? אם לא - רוצו לקופות.