ארדואן ימצמץ ראשון?

השבוע התברר שרג'פ טאיפ ארדואן, המנהיג החזק ביותר שידעה טורקיה החילונית מאז מוסטפה קמאל אטאטורק, שייסד אותה בדם ואש על חורבות האימפריה העות'מאנית, הוא מנהיג חזק מדי לטעמם של המעמד הבינוני והצעירים העירוניים במדינה. והוא בכלל גיאורגי במוצאו: הוא נולד (ב-1954) למשפחה גיאורגית-גרוזינית מוסלמית, שהשתקעה בטורקיה לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית של 1877-1878. הקנאות האסלאמית שלו מושרשת אולי בעובדה שמשפחתו השתייכה למיעוט מוסלמי בגיאורגיה הנוצרית הקווקזית.

ארדואן בלט מצעירותו בכישרון דרמטי: בגיל 20 הוא כתב, ביים ושיחק במחזה שהציג את הבונים החופשיים, הקומוניזם והיהדות כבסיס הרוע בעולם. כעבור שנתיים נבחר לראש סניף צעיר של מפלגה לאומנית בעלת צביון דתי. בגיל 24 נשא לאישה את אמינה, ממוצא ערבי, והתגאה בתרומתו האישית לשילוב הבין-עדתי בטורקיה.

ב-1994, בגיל 40, הוא נבחר לראש עיריית איסטנבול, כהונה שנחשבת להנהגה לאומית. הפופולריות שלו התבססה, למרבה האירוניה, על כמה מתכונות האופי של אבי האומה מתעב האסלאם אטאטורק: יושרה קיצונית (לא נתפס במיטה כפולה במטוס), סלידה מהמסורת הפוליטית והבטחה לפיתוח וקידמה. ב-1998 נגזרו עליו עשרה חודשי מאסר לאחר שהקריא בפומבי שיר נגד החילוניות של טורקיה: "המסגדים הם בסיסינו, כיפותיהם קסדותינו, צריחיהם חרבותינו והמאמינים חיילינו" (בפועל ריצה ארבעה חודשים ושוחרר).

בנובמבר 2002 ניצחה בבחירות "מפלגת הצדק והפיתוח" הניאו-אסלאמית (AKP) בראשות ארדואן, שנוסדה על חורבות שתי מפלגות שהוצאו מחוץ לחוק החילוני. הניצחון היה על רקע המשבר הפיננסי, קריסת הכלכלה ופיטורי מיליוני עובדים. ארדואן, שבית המשפט אסר עליו לפני כן לכהן במשרה ציבורית בעקבות הרשעתו בהסתה לשנאה, נאלץ לבחור לו מחליף זמני לראשות הממשלה עד תום תקופת האיסור. הוא מינה את עבדאללה גול, סגנו במפלגה, לראש ממשלה זמני. גול, המתון ממנו, שמכהן כיום כנשיא אבהי, נחשב על ידי חלק מהמתקוממים לדמות נחשקת יותר להנהגת המדינה, אם כי הם מודים שאין לו הנחישות הארדואנית, שחוללה את הנס הכלכלי הטורקי בעשור שחלף.

המהפך הזה, לאחר 70 שנה של שליטת מפלגות חילוניות במדינה שחוקתה הועידה לצבא תפקיד "מבוגר אחראי" שימנע סטייה שמאלנית או אסלאמית, היה דרמטי לפחות כמו המהפך הישראלי ב-1977. אך ארדואן הפיג תחילה את חששות הגנרלים בצבא שגדלו על ברכי המורשת הנוקשה של אטאטורק (כולל איסור על מטפחות ורעלות במוסדות ציבור), וקיים את ההבטחה של שם מפלגתו: צדק (דת) ופיתוח (צמיחה, בקשת הצטרפות לאיחוד האירופי). בתחום הצמיחה, התוצר לנפש הוכפל ויותר, אם כי נשאר נמוך יחסית ("מעל 10,000 דולר לנפש", התגאה ארדואן עצמו השבוע). האינפלציה, מסורת טורקית רבת שנים, הודברה מעשרות אחוזים לאחוזים בודדים, וטורקיה החלה לחלום על הצטרפות לעשר הכלכלות הגדולות בעולם בשנת 2020.

צבר ביטחון ושחצנות

האירופים, שחוששים מהגירת עוד מיליוני טורקים למדינותיהם, טענו שטורקיה מפירה זכויות אדם ועקרונות שוויון. גם הם צדקו: ארדואן, שצבר ביטחון ושחצנות ממערכת בחירות אחת לרעותה, הוביל חקיקה שהגדירה את ניאוף האישה כעבירה פלילית, התנגד לביטול חוק המגביל את חופש הביטוי במדינה ואוסר פרסום "תכנים הפוגעים בלאום הטורקי" ו"הצטיין" במעצר עיתונאים. ביוני 2011 זכתה מפלגתו בכ-50% מהמושבים בפרלמנט הטורקי. בקדנציה הנוכחית יזם ארדואן חוק לאיסור הפלה מלאכותית בשטח טורקיה, שהוביל למחאה של אלפי אזרחים באיסטנבול.

האג'נדה האסלאמית הזוחלת שלו, שהובילה להגבלות על מכירת אלכוהול לפני כשבועיים, מסבירה רק חלק מההתקוממות הדרמטית נגדו אישית השבוע. הצעירים הטורקים אירופיים בהרבה מעמיתיהם המצרים או הטוניסאים, נכון - אך המעמד הבינוני, שחגג את מהפכת פיתוח והקידמה הכלכלית, ואימץ עד כה את ארדואן כמנהיג חזק שהחליף ממשלות קואליציה רופפות ואימפוטנטיות, התקשה לעמוד בקצב ההנחתות הסמכותניות של המנהיג. הטורקים התבשרו מקריאה בעיתון על מיזמי תשתית ענקיים באזור איסטנבול בלבד: נמל תעופה נוסף שיהיה הגדול באירופה, גשר שלישי על הבוספורוס לתנועת משאיות מאירופה, תעלת מים למכליות במקביל לבוספורוס. הכול על חשבון יערות ונופים אהובים.

ומה ששבר את גב הגמל היה מיזם קטן יחסית: ארדואן החליט להקים מתחם קניות ודיור בסגנון קסרקטין עות'מאני ישן. היכן? דווקא על פארק גזי, מתחם קטן וחביב של עצים אהובים שניטע בימי אטאטורק בצמידות לכיכר טקסים, הלב הפועם של איסטנבול העתיקה. בעיר כמעט לא נותרו ריאות ירוקות. אלפי צעירים הגיעו לחבק את עצי הפארק ביום ו' שעבר. המשטרה מיהרה להפגין את המסורת שלה: גז מדמיע, זרנוקי מים ואלות. כאן נפרץ הסכר הפסיכולוגי, ולצעירים התברר שהוריהם טעו: מוטב למחות עכשיו ולא להמתין שצבת הברזל תתהדק עוד יותר, בייחוד כשהמנהיג העליון מבטיח לחקור קשרים שלהם לגורמי טרור ומסיתים זרים.

מי ימצמץ ראשון? אולי דווקא ארדואן, שחלם להפוך בשנה הבאה לנשיא בעל סמכויות של סולטן. אפילו פרד עיקש כמוהו מבין שאין מהפכה בלי החצי השני של העם.

zukiro@gmail.com