תזנחו עכשיו את הפריפריה

מה הבעיה להבין ש"אזורי ביקוש" הם האזורים המבוקשים ביותר למגורים? "קבינט הדיור" בראשות שר האוצר יאיר לפיד אישר בשבוע שעבר את תוכנית הדיור הממשלתית, אך החלק של בנייה באזורי הביקוש (תל-אביב, מחוז מרכז, ירושלים, חיפה ואשקלון) נתקע. זאת, בין היתר, גם בשל התנגדות של השר לפיתוח הנגב והגליל, סילבן שלום, שחושש להזנחת הפריפריה.

אך אולי, למרות דעתו של שלום, הזנחת הפריפריה איננה רעיון רע כל-כך?

לפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות הייתה ההתיישבות בארץ צעד מדיני-אסטרטגי להגדרת גבולות ישראל. אך לאורך השנים, ובטח כיום, החשיבות של ההתיישבות כמעט אינה קיימת, ומה שנשמע כמו מושג "ציוני" ו"טוב", שמביא לידי מיצוי את משאבי הקרקע של המדינה הוא אסון אקולוגי וכלכלי, אבן-נגף להתפתחות המדינה, וכנראה אחד המסבירים העיקריים לפיגור של ישראל ביחס למערב.

יישוב כל מצפה או יישוב-ספר מצריך עלויות עתק של תשתיות, כבישים, רכבות, חשמל, מים, מועצה מקומית, רב-היישוב, גנים ובתי-ספר, משטרה, קופת-חולים, בית-חולים אזורי ועוד, מעטפת שבאה ברובה על-חשבון תושבי המרכז.

פרופסור אדוארד גלייזר מאונ' שיקגו מבהיר בספרו "ניצחון העיר", כי אמריקאים שחיים באזורים מטרופוליטניים הם יצרניים ביותר מ-50% לעומת אלה שחיים ביישובים קטנים. כלומר, הפריפריה היא בעיקר נטל, וכנראה גם אחד ההסברים לפריון הנמוך בישראל. בסין לדוגמה, תופעת העיור (מעבר מהכפרים לערים הגדולות) היא מנוע הצמיחה החזק ביותר של הכלכלה, ואילו בישראל חושבים ופועלים באופן פרדוקסלי, הפוך.

מילא אם הפריפריה בישראל הייתה מרוכזת וממוקדת, אך כשפיתוח הפריפריה הוא מטרה לאומית אז בונים ומחזקים אלפי יישובים חסרי תכלית ותרומה כלכלית, מנותקים אחד מהשני, שנשענים על הטבות ועטיני הממשלה. ככל שהולכים ומתרבים תושבי הפריפריה, כך גוברים הלחצים להזרים להם עוד תקציבים. הבעיה היא, שצינור להזרמת כספי ציבור לקבוצות מיעוט, לבעלי אינטרסים וקשרים, הוא לעתים פירצה לשחיתות ולרמאות.

נוסף לסקטור הציבורי, הבעיה הכלכלית הזאת נוגעת גם לסקטור הפרטי. היות שאין כמעט חברה עסקית שתבחר מרצון את המיקום המרוחק ככלכלי עבורה, נאלצת המדינה לתת לחברות ולתושבים בפריפריה הנחות במסים ו/או סבסוד רחב היקף, דבר שגורר מנגד הטלת יותר מסים על תושבי המרכז.

תושבי הפריפריה עצמם נמצאים במלכוד. הם תלויים לפרנסתם במספר מצומצם של עסקים, וכשאותו מקור פרנסה דועך או נסגר, הם אבודים. וכפי שכבר קרה בעבר, הם ייצאו להפגין ולהבעיר צמיגים, ולדרוש מתושבי המרכז לבוא לעזרתם ולהחזיק בחיים עסק כושל בעלויות יקרות לכולנו. כשמאמיני כת הפריפריה מסרבים להכיר בחסרונות הכלכליים הרבים שטמונים ביישוביהם - ובצדק, שהרי מחייתם תלויה בכך - הם מעלים טענות שרובן חסרות ביסוס, כמו:

"אין מספיק מקום למגורים במרכז, אין תשתית מספיק מפותחת במרכז, אין איכות חיים במרכז, אם לא יבנו עוד בתים בפריפריה היא תיפול לידי האויב". העניין הוא, שכל הטענות האלה אינן נכונות. נהפוך הוא!

במציאות, אולי אין מספיק בתים במרכז, אך הסיבה לכך היא שהרגולציה מקשה על בנייה רוויה לגובה. שהרי פוטנציאל הבנייה לגובה בגוש דן הוא כמעט אינסופי, וגם הביקוש לבניינים רבי-קומות הוא עצום. תמ"א 38 הוכיחה והדגימה איך יזמים, קבלנים ודיירים משתוקקים ומעוניינים בבנייה לגובה.

הוויכוח בנוגע לאיכות החיים אינו רלבנטי

נכון, התשתיות במרכז אולי לא מפותחות מספיק, אך בניית תשתיות מתבצעת עקב בצד אגודל עם העלייה בכמות התושבים, ולא מראש. ובכלל, חלק עצום מהעומס על התשתיות במרכז מגיע ממאות-אלפי כלי-הרכב של תושבי הפריפריה שנכנסים לגוש דן כל בוקר. לטענתי, ניתן להניח שהתשתיות במרכז היו עשויות להיות ברמה הרבה יותר גבוהה אילולא המדיניות הייתה הפניית המשאבים לפריפריה.

הוויכוח בנוגע לאיכות החיים אינו רלבנטי. שכן, גם אם איכות החיים במצפה בגליל היא גבוהה יותר אין זה אומר שעל תושבי המרכז לסבסד אותה. וכן, בניית כביש, תכנון בית-חולים והקמת מועצה מקומית - כרוכים בסבסוד יקר.

אגב, מחקרים מראים כי בעיני תושבים רבים העיר מספקת איכות חיים גבוהה יותר. פרופ' גלייזר שהוזכר לעיל מציין כי ככל שחלק גדול יותר מאוכלוסיית המדינה חיה בערים, כך גדל שיעור האנשים במדינה שמעידים על עצמם שהם מאושרים.

לסיכום, המדיניות בישראל צריכה לזנוח את ההשקעות העודפות בפריפריה, ולהסיט משאבים רבים יותר למרכז. ראוי לאפשר להאיץ את הבנייה במרכז, להשקיע בפיתוח התשתיות, ולעודד הגירה למרכז. בדרך זו תוכל ישראל להתחרות בעתיד במטרופולינים הגדולות בעולם ולאפשר לאזרחיה לחיות ברמת חיים גבוהה גם בעשרות השנים הבאות.

הכותב הוא כלכלן מקרו