משרד האוצר חוזר ומזהיר אותנו כי אם לא נקבל את הקיצוצים הכואבים בתקציב, נגמור כמו יוון. אבל בזמן שממשלת יוון סוגרת את רשות השידור שלה וחוסכת בהוצאות, תקציב רשות השידור שלנו גדל בשנים האחרונות מ-700 מיליון שקל למיליארד שקל (!).
השאלה המתבקשת היא: לשם מה נחוץ להחזיק מכספי משלם המסים תחנת טלוויזיה, שצופים בה בקושי שישית מהצופים בערוצים המסחריים, ושחלק מעובדיה מככבים בדוח שיאני השכר של הממונה על השכר במשרד האוצר ובדוח מבקר המדינה תחת סעיף "מינויים ללא מכרז"?
תשובה אחת היא שהערוץ הציבורי משדר תוכניות שערוץ 2 וערוץ 10 מסרבים לשדר עקב אי-כדאיות כלכלית למרות תרומתן התרבותית.
זו תשובה בעייתית משתי סיבות. ראשית, ישנן מספר תוכניות שהערוצים המסחריים חדלו מלשדר - דוגמת שעשועונים נוסח "גלגל המזל" ותוכניות מצלמה נסתרת בסגנון "פספוסים" (ששודרו בעבר גם בערוץ 1) - שתרומתן התרבותית דלה, בלשון המעטה.
שנית, תחנת טלוויזיה שמגדירה את אופיה על דרך השלילה היא תחנה שלוח השידורים שלה משווע נואשות לסדר בבלגן. זו גם התחושה העולה מלוח השידורים של ערוץ 1, שמציע בזמן צפיית-שיא טלנובלה ארגנטינאית, תוכנית בידור בהנחיית מנכ"ל אמי (בעל הכישורים העסקניים), סדרות CSI מערים שונות שדומות זו לזו כתאומות זהות, והרבה ספורט מדרג ב'.
תשובה נוספת היא ששידור ציבורי חיוני לדמוקרטיה, כי אין עליו מורא כלכלי של טייקונים שעלולים להפסיק לפרסם.
גם תשובה זו חוטאת לאמת. ממחקר פרי-עטי, שהתפרסם השנה בכתב-העת "European Journal of Communication Research", עולה כי דווקא בערוצים המסחריים הדיווחים הכלכליים אמינים יותר מאשר בערוץ 1.
ניסיון השנים האחרונות מלמד כי ערוץ 2 וערוץ 10 לא נרתעים מלבקר בחריפות גם את מוסדות השלטון וגם את בעלי ההון (ע"ע סיקור מחאת האוהלים). מנגד, דווקא ערוץ 1 נזהר מלמתוח ביקורת על הממשלה שמממנת אותו.
תופעה זו אינה ייחודית לישראל, היא קיימת גם ב-BBC, אך הברנז'ה הסוציאליסטית ששולטת בתקשורת ובאקדמיה, שמחבבת טלוויזיה של עובדי מדינה עם קביעות, מעלימה עין ושוכחת שהשידור הציבורי הוקם לא על מנת לאפשר למדיה לבקר את השלטון, אלא דווקא על מנת לצמצם ביקורת כזו עד למינימום.
לכן הממשלה היא שמאשרת את תקציב רשות השידור, ולכן חוק רשות השידור קובע כי על השידורים "לשקף את מאבקה של המדינה, יצירתה והישגיה, לטפח אזרחות טובה, לחזק את הקשר עם המורשת היהודית... לשקף את חיי היהודים בתפוצות ולקדם את מטרות החינוך הממלכתי". זהו מתכון לשטיפת-מוח ולא למדיה חופשית.
14 דוחות והצעות לשיפור
אז מה ניתן לעשות? אחרי 14 דוחות והצעות לשיפור רשות השידור, שנגנזו מאז שנת 1973, הגיע הזמן לומר באומץ וביושר כי הבעיה נעוצה במהות ולא בטכניקה. גם אם חוק רשות השידור ייושם ככתבו וכלשונו, וגם אם הרפורמה (מילת קוד לתוספת תקציב) תצא לדרך - לא יהיו לערוץ 1 צופים, כי הציבור הישראלי אינו מעוניין בטלוויזיה שתיתן עם פטיש על הראש למי שאינו מחונך מספיק.
הדרך להציל את רשות השידור היא לשנות גישה: להתאים את התוכניות המשודרות לאופיו של המדיום (יותר בידור - פחות חינוך), לעודד רייטינג גבוה על-ידי תוספות שכר ליוצרים ששידוריהם מביאים צופים, וקיצוץ בשכר ליוצרים שתוכניותיהם מבריחות קהל, ולהתחיל לממן שידורים על-ידי פרסומות. מימון כזה יביא לחיסכון תקציבי וגם יקטין את הסיכון למעורבות פוליטיות בתוכן השידורים.
התחלנו בדוגמה אירופית ונסיים עם עוד אחת: רשות השידור הפולנית הייתה בשנות ה-90 בור פיננסי ללא תחתית עם קהל צופים הולך ונעלם. מאז שמימון השידורים עבר מתקציב המדינה לפרסומות ולחסויות, מספר הערוצים גדל מ-2 ל-6, ומספר הצופים הוכפל. נראה כי לא רק הקהל הישראלי מעדיף את השידור הציבורי שלו מסחרי יותר.
* הכותב הוא פרופסור לתקשורת באוניברסיטת אריאל.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
