פסד דין תקדימי: בנק אחראי למנוע התאבדות כלכלית של לקוחותיו

רבים מאזרחי ישראל מנהלים בבנקים חשבונות שיש בהם כמה מיופי-כוח. ברוב המקרים מיופי-הכוח הם בני משפחה מדרגה ראשונה, שבעלי החשבון נותנים בהם אמון רב. אך מה קורה כאשר אחד מבני המשפחה שובר את האמון המשפחתי ופועל בחשבון בדרך ספקולטיבית וללא ידיעת בעלי החשבון האחרים? ומה הן החובות החלות במקרה כזה על הבנק, שלקוחו פועל תוך סיכון כלכלי בלתי סביר?

בפסק דין פורץ דרך שקיבלה שלשום (ב') סגנית נשיאת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, דרורה פלפל, בעקבות תביעה שהגיש בנק מזרחי-טפחות נגד לקוחה בשם אורלי הרן, שחשבונה נקלע לחובות כבדים עקב פעילות ספקולטיבית של בנה, נקבע כי לבנק יש אחריות מוגברת כלפי לקוח שפעילותו הפיננסית היא בבחינת "התאבדות כלכלית".

השופטת פסקה כי בנסיבות שבהן לקוח פועל באופן העלול לגרום לו להפסיד את כספו ולמעשה "מתאבד כלכלית", חייב הבנק לנקוט פעולות, לרבות עצירת הפעילות בחשבון.

בפסק הדין נקבע כי "כשם שיש בדין הפלילי חובה מכוח הדין למנוע התאבדות פיזית, אזי מכוח חובת האמון והנאמנות המוגברת שבין הבנק לבין לקוחו, יש לעצור את פעילותו של הלקוח בחשבון".

לדברי בית המשפט, הבנק אחראי גם הוא לנזקים שנוצרים בחשבון כזה, ועליו לשאת במחציתם.

פסק הדין ניתן בתביעה שהגיש בנק מזרחי-טפחות נגד הרן, לקוחה ותיקה של הבנק, שבחשבונה נצברו הפסדי-עתק בשל פעילות ספקולטיבית שעשה בנה בחשבון שלה.

הרן, בעלת תואר במשפטים ובמינהל עסקים, הייתה לקוחה של בנק מזרחי-טפחות בסניף נתב"ג במשך 35 שנה. לימים היא קיבלה סכום כסף נכבד כירושה והפקידה אותו בבנק בתוכנית חיסכון. במשך כל השנים נוהלו חשבונות הבנק של הרן באופן סולידי, ללא פעילות מסוכנת ובלי פעילות בניירות ערך ובשוק הנגזרים.

ייפוי-כוח לפעול בחשבון

בשנת 2005 חלתה הרן במחלה קשה ועברה ניתוחים וטיפולים רבים. בשל כך היא נתנה לבנה, זמן קצר אחרי שהשתחרר מצה"ל, ייפוי-כוח לפעול בחשבונה. הבן ביצע פעילויות ספקולטיביות ומסוכנות בהיקפי ענק, במניות ובאופציות מעו"ף, בתמיכת (ולעתים גם בהדרכת) פקידי הבנק.

לאחר כ-3 שנים, בעקבות פעולות המסחר שלא עלו יפה וגביית עמלות מצד הבנק, הצטברו הפסדי-עתק בחשבון - בסכום של כ-20 מיליון שקל. בשלב זה עצר הבנק את הפעילות בחשבון, והגיש נגד הרן תביעה בסך כל סכום ההפסד. בהמשך החזירה הרן לבנק כ-9 מיליון שקל מהחוב, ותביעת הבנק נגדה תוקנה ל-12.3 מיליון שקל.

בתגובה לתביעה נגדה טענה הרן כי האחריות לחוב הענק שצמח לה רובצת על הבנק. לדבריה, פקידי הבנק היו אדישים לעובדה שהחשבון שלה מתנהל באורח מסוכן שאינו הולם את צרכיה, אף שהיו מודעים לכך.

לטענת עורכי דינה, "הרן לא הפכה את עורה השמרני ולא התערבה בניהול החשבון. פקידי הבנק הבינו זאת אך היו אדישים לכך. הם ניעורו מאדישותם לראשונה כשאזל מלאי הביטחונות".

בנק מזרחי-טפחות, שהגיש את תביעת החוב נגד הרן, ביקש להטיל את האחריות למלוא החוב עליה לבדה. הבנק טען, בין היתר, כי הרן ידעה על הסיכון הרב בפעולות בחשבון ואף חתמה על כל הטפסים הרלבנטיים המסבירים כי מדובר בעסקאות שאלמנט הסיכון בהן רב.

כן טען הבנק כי הרן חתמה על טפסים למתן אשראי בחשבון, כשהיא יודעת כי החשבון כבר אינו סולידי כמו החשבון הקודם שהיא ניהלה בבנק, אלא מסוכן יותר.

בנה של הנתבעת העיד במשפט כי במהלך פעילותו בחשבון הוא היה מתייעץ עם אנשי הבנק, ובמקרים של חילוקי-דעות עמם, ההחלטות היו שלו. כמו כן, העיד כי הוא קיבל סקירות שוטפות מהבנק, וכי הוא ידע שבשוק ההון ניתן להרוויח ולהפסיד כספים.

לדבריו, "זה מתחיל בקטן, זה נראה משהו נחמד. ברור לי היום שלא הבנתי את רמת הסיכונים. על כל עניין הריביות והחריגות. לא חשבתי על זה אפילו".

כאשר הבן נשאל איך הגיב כשהחשבון צבר חוב של מיליון דולר, השיב: "לא ראיתי את זה כהפסד אלא כרווח פוטנציאלי"; וכשנשאל מדוע לא עדכן את אמו על הפעילות בחשבון, אמר: "לא התייחסתי לזה כאל כסף שהוא לא שלי. המתח הזה מעולם לא היה קיים אצלנו. גם הבנק נתן לי להרגיש שזה גם כסף שלי".

לאחר ששמעה את עדות הבן ואת עדויות אנשי הבנק, הגיעה השופטת פלפל למסקנה כי אורלי הרן לא הייתה מעורבת בחשבון, למעט חתימה על טפסים, וכי הבן ניהל אותו תוך שנהג להתייעץ עם פקיד הבנק ועם חדר המסחר בקשר לפעולות שעמד לבצע.

לדבריה, "הבן ידע שאמו לא מבינה בנושא וכי העסקאות ברמת סיכון גבוהה, אם כי הוא לא הפנים שהוא מסוגל לאבד את כספי המשפחה או חלקם, ונראה כי הדבר גם לא עניין אותו. התרשמתי כי מדובר באדם שחש שיש לו יד חופשית לעשות בחשבון אמו ככל העולה על רוחו, בלי לתת דין וחשבון לאף אחד".

אפוטרופוס כלפי לקוח

בהמשך דנה השופטת בשאלה - מי אחראי לנזק הכבד שנגרם להרן עקב הפעילות הספקולטיבית של בנה, והגיעה למסקנה כי האחריות צריכה להתחלק בינה לבין הבנק.

לדברי פלפל, חובת האם הייתה לעקוב אחרי הנעשה בחשבונה ובמידת האפשר, לאחר ייעוץ, להגיע להחלטות מושכלות. חובת הבן הייתה לא ליטול על עצמו פעילות בחשבון כשהוא אינו מודע לסיכוניה ולתוצאותיה, כשאינו מתעניין בעלויות ריבית, חריגה וכיו"ב.

ובנוגע לחובת הבנק - בית המשפט העיר כי כאשר חשבון מראה על מינוס של מיליון דולר, והבנק מוכן להמשיך לנהלו בתנאי שמערך הביטחונות יתוגבר - הרי שדעת הבנק נתונה יותר לעצמו ולא ללקוח.

השופטת ביססה את פסק הדין, בין היתר, על הלכות הקובעות כי חובת הנאמנות והאמון של בנק כלפי לקוח מצדיקה, בנסיבות מסוימות, לראות בבנק אפוטרופוס כלפי לקוח המתנהל כ"מתאבד כלכלי".

לפי פסק הדין, הבנק אמור לפקח ולשמור על הלקוח מביצוע פעולות חריגות במהותן או בתוצאתן, שבסיומו של יום יביאו לנזק כלכלי ללקוח, בין אם הוא פועל בעצמו בחשבון ובין אם הוא פועל באמצעות מיופה-כוח, בין אם הדבר נעשה בתרמית ובין אם נעשה תוך אדישות.

עוד נקבע כי הגם שבין הבנק ללקוח קיימת חבות דו-צדדית, "חובת הזהירות של הבנק כלפי הלקוח היא מוגברת בהיותו בעל המקצוע המיומן, במיוחד בעסקאות שאינן יום-יומיות והן פעילות שגרתית של לקוח רגיל. חובת זהירות זו תקפה במיוחד כאשר בעסקאות נוצרות חריגות בתוצאה הכספית הסופית, וכאשר קיימות חריגות מבחינת התנהלותו הרב-שנתית של לקוח מוכר".

השופטת ציינה כי "המחוקק נותן לעיתים סמכויות אפוטרופסיות בתחומים מגוונים ביחסים שבין אדם לאדם וגם ביחסים שבין לקוח לבנקאי, בין היתר כיוון שהבנק יכול לשלוט על דרך התנהלות כלכלית נאותה ולא אובדנית של הלקוח...

"כשם שיש בדין הפלילי חובה מכוח הדין למנוע התאבדות פיזית, אזי מכוח חובת האמון והנאמנות המוגברת שבין הבנק לבין לקוחו, מכוח חובת תום-הלב והדרך המקובלת, בשלב שבו מגיע הבנק למסקנה כי התנהלות הלקוח... עלולה לגרום בזמן קצר ל'התאבדות כלכלית' של הלקוח - יש לעצור את פעילותו בחשבון".

לאור האמור, נקבע כי הרן והבנק צריכים להתחלק בחלקים שווים בהיקף הנזק בחשבון שהגיע לכ-12 מיליון שקל. המשמעות היא שהרן תשלם לבנק 6 מיליון שקל.

עו"ד ישראל בכר ממשרד עורכי הדין גרנות, בא-כוח בנק מזרחי-טפחות, מסר בתגובה לפסק הדין כי "הבנק לומד את פסק הדין וישקול את צעדיו בהמשך הדרך לגבי הגשת ערעור לבית המשפט העליון, בנוגע להחלת האחריות על כתפי הבנק ב-50% מגובה החוב".

בכר הדגיש כי "יש לשים לב שבית המשפט קבע בפסק דינו כי מיופה-הכוח של הנתבעת, שהוא בנה, הבין את הפעולות שביצע בחשבון ואת משמעויותיהן. בית המשפט פסק כי הוא לא מאמין לאף מילה של הבן, וחייב את הנתבעת בשכר-טרחת עורכי הדין של הבנק בסך 40 אלף שקל".

עורכי הדין אסף ברם ורועי סלוקי מסרו בשם הלקוחה: "בית המשפט העביר מסר חשוב למערכת הבנקאית, בכך שחייב את הבנק ליטול אחריות על מעשי פקידיו ולהשיב ללקוחה כספים שנגבו ביתר.

"החלטת כבוד השופטת פלפל הינה חוליה נוספת בשרשרת הולכת ומתארכת של פסקי דין הממלאים בתוכן מעשי אמירות חוזרות ונשנות, אודות חובת האמון המוטלת על הבנקים כלפיי לקוחותיהם, שמטרתה לאזן במידת מה את הכוח העצום המרוכז בידי המערכת הבנקאית.

"דברי בא-כוח הבנק מעידים כי הוא הגיב בטרם היה סיפק בידו ללמוד את פסק הדין כדבעי, ועל כן לא יהא זה הוגן מצידנו להתייחס אליהם".

מסחר באופציות מעו"ף: "בדיוק כמו מהמרים כבדים"

פסק דינה של השופטת דרורה פלפל החזיר לדיון את השאלה - האם מסחר באופציות מעו"ף מתאים לכולם? והאם לא מדובר בפיתוי כדוגמת בתי-קזינו, שבסופו של יום משאירים את הלקוחות עם כיסים ריקים?

לדברי שחקן מוכר בשוק המעו"ף, "בידיים הלא נכונות שוק האופציות יכול להוות סוג של נשק להשמדה המונית. אופציה היא כמו גירוד כרטיס הגרלה, בהנחה שאתה משתמש בה כספקולנט. אופציות יכולות לתת לך אפשרות לגדר סיכונים, אבל הצד השני שלהן הוא שבידיים הלא נכונות הן מסוכנות מאוד. אתה מגרד כרטיס בסוג הגרלה תוך חלום, שאם מה שאתה מאמין בו יקרה, הכרטיס שלך יהיה שווה המון כסף, ותקבל את ההשקעה שלך במכפלות גדולות - ממש כמו הרבה מאוד הימורים".

לדברי אותו שחקן, "יש פרופיל של לקוחות מכורים למסחר באופציות, כמו שיש אנשים שעושים אקסטרים או מהמרים. אלה אנשים שמהמרים, ולפעמים מצליחים לעשות מכה ולפעמים מפסידים הכול. אם אתה ספקולנט גרידא, אתה משחק נגד שחקני אופציות מקצועיים, ויש הסתברות גבוהה שהם ייקחו לך את המכנסיים וגם את התחתונים. זאת לא השקעה".

השחקן ציין כי חלק מהשחקנים מודעים היטב לסיכון, אך הם כבר מכורים שלא מוכנים לוותר על הריגוש, "בדיוק כמו מהמרים כבדים הם משתעממים מהשקעות סולידיות, ומחפשים רווח מהיר, מכה גדולה, ריגושים. ופה מתחילות הצרות. הם רוצים לשים 100 אלף שקל ולהרוויח מיליון - ובסוף מפסידים הכול".