סיר לחץ: משמרת במסעדה תל-אביבית עמוסה במיוחד

בזמן שהטלוויזיה מפציצה בתכנים חדשניים כמו "המעגל" עם דן שילון, "נשואים פלוס" ו"בנות הזהב" - הגרסאות המקומיות, התבסס כבר מזמן מעמד אצולה חדש, טאלנטים לכל דבר, שמככב במדורי הרכילות, מתחזק חשבונות אינסטגרם ונקרא להעלות רייטינג של איזו תוכנית - השפים.

כשהציעו לי להצטרף למשמרת עם מיכאל גרטופסקי, השף של מסעדת ה"סושיאל קלאב", חששתי. ראיתי אותו כמה פעמים, בלונדיני עם עיניים כחולות, נראה כמו שחקן צרפתי, נאה ומרוחק, סנוב אפילו. כולם מעוניינים לדבר איתו, אבל הוא מדבר רק עם מי שמעניין אותו. טאלנט.

כשקצת רחרחתי, התברר לי שמיכאל, בוגר הקורדון בלו, נחשב גאון, השף של השפים, וככזה יש עליו הרבה סיפורים. "הוא פרפקציוניסט, אם מנה לא מוצאת חן בעיניו הוא יעיף אותה לפח, גם אם יעמוד באמצע טבח", סיפר לי אחד העובדים. "הוא מגיע לפעמים בבוקר, רק כדי לבדוק שהדגים ערניים. הוא יתלוש שלושת רבעי ראש חסה, רק כי העלים לא ירוקים מספיק", אמר עובד אחר.

אבל כנראה שהוא עושה משהו נכון, כי מאז שנפתחה לפני שלוש שנים, מסעדת ה"סושיאל קלאב" מלאה תמיד ולא מפסיקה לקצור שבחים עם מנות מקוריות ואווירה שבין מסעדה שמחה לבר מוקפד. לא זול שם אבל גם לא יקר מדי, וכשאני רוצה לפנק את עצמי זה המקום.

50 ליטר ציר מתחת למים

"יש לך קרוקס?", שאל אותי הסו-שף בטלפון. כבר התחלה רעה. "נעלי עקב של לקוסט הולך?", שאלתי בחשש. כשהגעתי ב-19:00 בערב, כבר חיכו לי המדים וגם אוהד, הסו-שף. "איפה מיכאל?", שאלתי. "מיכאל מגיע לקראת 21:00", הוא ענה. טאלנט.

בתור התחלה קיבלתי משימות פשוטות: לשטח פלפלים קלויים, לצקת סלסה על ברוסקטות, לערבב סלט. לאחר ששיטחתי כמה סלטים ויצקתי סלסה על קרוקס של אחד הטבחים, נכנסתי לקצב. יש משהו מאוד מרגש בהתעסקות עם אוכל, ונראה לי שאני ממש טובה בזה. דמיינתי איך מעכשיו אבשל בבית כל יום ברוסקטות וחביתות, ואפילו פסטה, עד ששמעתי את אוהד לוחש בחשש "תטעמו כל מה שיוצא לה מהידיים".

חזרתי למציאות. האמת שניסיוני במטבח עלוב. באחד הדייטים הראשונים עם עומר הצעתי להכין לו סנדוויץ'. אחרי רבע שעה של קרקוש צלחות וניתוץ סירים הוא הבחין בלהבה עצומה ובי משליכה מחבת בוערת לכיור. מאז הוא לא אוכל בבית.

למרות שמדובר באמצע השבוע, ההזמנות נערמות, הלחץ מורגש, ההמולה גדולה, אבל לפתע כולם משתתקים. מיכאל הגיע. הוא ניגש בדממה אל בקבוק מיץ הלימון וטועם אותו. הוא מהנהן לאישור, אנחת רווחה פושטת וכולם חוזרים לעבוד.

התחושה הכללית במטבח היא של חמ"ל. "זמן לאנטרקוט?", שואל מיכאל. "2.5", עונים לו. "השפונדרה בשמן זית, לא בחמאה!", הוא מזדעזע, "ותעיפו את הסינטה. היא לא יכולה לחכות!". נדמה שמיכאל בכל מקום, בוחן, שואל, טועם, מסדר, מלחיץ. "לא!", אני שומעת את אחד הטבחים זועק. "הציר לא מדויק, עדיף בלעדיו", אומר מיכאל תוך שהוא שופך 50 ליטר ציר לכיור. "עבדו על זה שעות", ממלמל לידי טבח אחר.

האנדיב הידוע

אני בכוננות שמא תתעופף לכיווני צלחת, ובינתיים שופכת סלט אנדיב מקערת ההכנה לקערת ההגשה. אני מרגישה שהוא מסתכל ומנסה להקפיד על התנועות, להישאר רגועה. "לא ככה", אני שומעת מאחוריי בשקט. "חשוב שיהיה אוויר במנה", הוא אומר ומעביר את הסלט בעצמו. הוא מניח אותו ברכות, מסדר אנדיב אחרי אנדיב, משליך בזעם עלה סורר. התוצאה שלו הרבה יותר מרשימה משלי. כל מה שהסלט היה צריך זה אוויר. בדיוק כמו החבר שהיה לי בתואר הראשון.

בלי שאני שמה לב השעה כבר כמעט חצות. לא זוכרת מתי זמן עבר לי כל כך מהר. מיכאל סוף-סוף נח ולוגם כוס יין, אני מתקרבת בזהירות. "יש לך יד לא רעה", הוא אומר. אני המומה ומנצלת את ההזדמנות לדובב אותו. "מטבח רגוע, בלי יצר, שלא עפים בו דברים, הוא מטבח רע. שף אדיש לא יכול להיות טוב", הוא אומר. "זו סערת רגשות אחת גדולה. אני כמו אבא". "של הטבחים?", אני שואלת. "של האוכל", הוא עונה.

אני חוזרת הביתה עם ביטחון חדש. "רוצה סנדוויץ'?", אני שואלת את עומר, "אני יכולה להכין משהו צ'יק צ'אק". אבל הוא עושה את עצמו ישן.

 שף