אגף החוסכים

בשנת 1953 (לפני 60 שנה) הגה שר האוצר דאז של מדינת ישראל, לוי אשכול ז"ל, רעיון ראוי. משרד האוצר יעסיק את טובי הכלכלנים הישראלים שלמדו אז לימודי כלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים. אשכול התייעץ עם מנכ"ל משרדו, יעקב ארנון, וזה פנה לראש החוג לכלכלה, פרופ' דן פטנקין לשיתוף-פעולה.

בעקבות זאת, הוקם במשרד האוצר אגף תקציבים נפרד, שריכז את טובי האנשים בוגרי החוג לכלכלה. חבורת אנשים צעירים, שנקראו "ילדי/נערי פטנקין" (ובשנים אחר-כך "נערי האוצר") חדורי התלהבות ורוח עשייה שסייעו לאשכול ולבא אחריו, פנחס ספיר, לגבש מדיניות כלכלית חדשה ונמרצת.

אשכול, ספיר, פטנקין וארנון - כבר מזמן אינם עימנו. אבל אגף התקציבים חי וקיים. לאט ובביטחון החל האגף הזה לנהל את מדינת ישראל. שרי אוצר באים והולכים, ראשי ממשלה מתחלפים, והאגף לעולם עומד. איני מכיר עוד גוף ציבורי אחד שקיים באותה רמת שליטה ומתכונת כבר 60 שנה. צה"ל לדוגמה, שינה, הקים וביטל חילות ומפקדות. משרדי החינוך והבריאות - שונו כמעט לבלי היכר מתחילתם ועד היום. הוקמו משרדי ממשלה חדשים ובוטלו כאלה שלא היה בהם עוד צורך, ורק אגף התקציבים עימנו כמבראשית.

שתי ידיעות הנוגעות לאגף גרמו לי לקצף. הראשונה, כי הכנסות המדינה גדלו כתוצאה ממשבר הגז הטבעי ממצרים. כלומר: הרווחנו! מי הרוויח? אגף התקציבים. למה? כי סכומי מס הבלו, המס על הדלקים, עלו ופרחו כתוצאה מאי-הזרמת הגז הטבעי. שמחת זקנתי! נוסף לכך שקיבלנו עוד זיהום אוויר עקב השימוש בסולר חלף הגז הטבעי, גם נאלצנו לשלם עליו יותר, לרבות עוד ועוד מסים ותקבולים לאוצר המדינה.

אם תשאלו: מה לאגף התקציבים ולאי-השימוש בגז? אענה כך: אנשי האגף עשו ועושים כל שביכולתם להשקיע כמה שפחות בתשתיות ובהתייעלות. בתקופת כהונתי כשר התשתיות כיליתי את עיקר זמני בניהול מאבקים מתישים מולם למתן כספים להשקעות בתשתית.

וראה זה פלא: גם אלה שכיהנו אחריי ניהלו את אותם מאבקים, חלקם בהצלחה וחלקם בפחות הצלחה. לאנשי אגף התקציבים דעה משלהם: למה להשקיע בתשתיות להולכת גז אם אפשר להמשיך ולשרוף סולר ולהכניס עוד כספים לקופה? למה להתייעל? לשם מה להתחדש? הרי התייעלות משמעה גם צריכה מופחתת ובעקבותיה, אויה לנו, פחות מסים ותשלומי חובה.

האגף פועל זה שנים כגזבר המבקש "לסגור את הקופה" במינימום גירעון. לשם כך אנשיו עושים כל שביכולתם לגבות כמה שיותר מסים ותשלומים, ולהפחית את ההוצאות. אופק החשיבה הכלכלית של אנשים אלה הוא שנת התקציב.

הידיעה השנייה שגרמה לי לקצוף הייתה כי עקב הקיצוץ החד בהוצאות ועליית המסים והתקבולים התברר כי שד הגירעון האימתני אינו גדול כפי שתואר, וניתן היה להסתפק בקיצוצים כואבים פחות, או בהעלאות מסים ותשלומים נמוכות יותר. אני לא אופתע אם נגלה בשנת 2015 כי הגירעון התקציבי בשנת התקציב הקודמת היה נמוך ביותר.

איני מזלזל בחשיבות השמירה על גירעון פיסקאלי נמוך ועל משטר של ריסון תקציבי. אבל, עם כל הכבוד, זה אינו עניין לביורוקרטיה אלא לנבחרי הציבור. כל כלכלה היא כלכלה פוליטית. מותר (ובמקרים מסוימים אף רצוי) להרחיב גירעון כדי ליצור תשתיות ראויות יותר - פיזיות, חינוכיות ואחרות - שישרתו את עתידנו. זה עניין למחוקק לענות בו. מה שקורה הוא, שהכנסת הייתה ועודנה "חותמת גומי" לאנשי אגף התקציבים. הם שולטים בנתונים, מכתיבים את ההכנסות וההוצאות, והם קובעים את התקציב. הכנסת בסך-הכול מצביעה עליו. ואם, במקרה, ההצבעה או השינויים המזעריים שבוצעו בתקציב אינם לרוחם של אנשי האגף - סמכו עליהם. הם כבר ידאגו לבצע את השינויים בוועדת הכספים.

הגיעה השעה לשקול בכובד-ראש וברצינות להפחית את עוצמתו של הגוף הזה, לבזר את סמכויותיו בין משרדי הממשלה השונים, ולאפשר יתר שקיפות ויתר פתיחות בניהול התקציב של ישראל.

הכותב, לשעבר שר האנרגיה והתשתיות הלאומיות, הוא יזם בפרויקטים של תשתיות ואנרגיה