שיעור עסקי על עידן האוליגרכיה בכדורגל (או סתם מקרה קיצון)

זה היה מהיר ובלתי צפוי: בתחילת החודש, בתוך פחות משבועיים, פרויקט מאות המיליונים של אנז'י מחצ'קלה שהחל להיבנות בינואר 2011, עת רכש את הקבוצה האוליגרך סולימאן קרימוב - התפרק לרסיסים.

תקציר האירועים: הקבוצה הרוסית, שאשתקד עוד איימה על האליפות וסיימה את העונה במקום השלישי, הודיעה למאמנה רנה מולנסטין, ההולנדי שעבד במשך 11 שנים בצוות של אלכס פרגוסון במנצ'סטר יונייטד - על פיטוריו, אחרי 16 ימי עבודה בלבד. במועדון אמרו כי התקציב, שעמד בעונה שעברה על כ-136 מיליון אירו (שני בליגה הרוסית), ייחתך באופן מיידי בכ-70%. השחקנים היקרים של הקבוצה קיבלו מסר כי הם רשאים, ואף נדרשים, לעזוב. חלקם כבר החלו לעשות זאת, כנראה מבלי שאפילו הספיקו לתלות תמונה של האישה והילדים בלוקר בחדר ההלבשה: החלוץ אלכסנדר חוחורין, שב-4 ביולי נרכש מדינמו מוסקבה תמורת 19 מיליון אירו - נמכר לשם בחזרה ב-15 באוגוסט, תמורת אותו סכום; הקשר איגור דניסוב הספיק לבלות חודש וחצי באנז'י - ובשבוע שעבר עזב כלעומת שבא.

הכוכבים הזרים של הקבוצה צפויים גם הם להיעלם עד סגירת חלון ההעברות. בראשם סמואל אטו, שהצטרף לקול תרועות וחצוצרות וזכה לשכר השנתי הגבוה בהיסטוריה של המשחק (כ-20 מיליון אירו נטו). כמוהו גם הווינגר הברזילאי וויליאן, שהגיע בינואר תמורת 35 מיליון אירו משחטאר, וצפוי להתעופף ליעד כלשהו בפרמיירליג.

וכך, הקבוצה שזרקה בשנתיים וחצי למעלה מ-200 מיליון אירו על רכש, לפני משכורות עתק, תישאר ללא כלום. למה התרסקה מחצ'קלה בצורה כה חריפה, והאם ניתן ללמוד מכך שיעור עסקי על עידן האוליגרכיה של הכדורגל?

***

ההסבר העיקרי להחלטה של קרימוב בן ה-47 לחתוך את קבוצת הכדורגל שלו, קשור לפי דיווחים לריג'קט שספג בעסקיו. ימים ספורים לפני שהחל לצמצם את האופרציה באנז'י, אורלקלי, יצרנית הדשנים הגדולה בעולם שהוא מחזיק המניות הגדול ביותר שלה, סיימה את שיתוף הפעולה עם שותפתה בבלארוס, ובכך פירקה את הקרטל ששלט ב-70% מהיצע האשלג בעולם. ההודעה הזאת טלטלה את שוק האשלג העולמי ופגעה בכיס של קרימוב: במהלך החודש האחרון נפלו מניות אורלקלי ביותר מ-25%, וגרמו לו להפסדים של כ-300 מיליון אירו. לא סכום שירסק אוליגרך שהוערך במארס האחרון על-ידי "פורבס" כאיש ה-20 בעושרו ברוסיה (עם הון המוערך ביותר מ-5 מיליארד אירו), אך בהחלט מכה שלאחריה כל אחד היה עושה בדק בית ורואה איפה הוא יכול לצמצם. הצעצוע שנקרא כדורגל, השקעה שהיא בעיקר פילנטרופית במהות שלה, היתה מהראשונות לספוג את גלי ההדף.

מפתה להסתכל על המקרה הזה כאבן בוחן למבנה השליטה הרצוי על מועדוני כדורגל בעולם. הרי קרימוב הוא לא איש העסקים הראשון שמזרים כסף גדול למועדון, מחליט מסיבה כזו או אחרת, שנמאס לו - ומשאיר אותו עם שוקת שבורה. בישראל למדו את זה אוהדי בית"ר ירושלים על בשרם בשנים האחרונות. האם לא עדיף מבנה בעלות פחות אקסטרווגנטי, אבל יותר יציב? מבנה שכולל אוהדים וקהילה שתמיד נשארים בעלי השליטה, כמו במודל הגרמני הנודע?

את התשובה לשאלה האחרונה לא בטוח שניתן להסיק דווקא מהמודל של אנז'י, שמלכתחילה נבנה על כרעי-תרנגולת. קרימוב, יליד מחוז דאגסטן מוכת הטרור הצ'צ'ני, שהיא אחת מהרפובליקות העניות ביותר ברוסיה וכרך שמתגוררים בו רק 600 אלף תושבים - לעולם לא היתה יכולה להפוך לאימפריה. היא תמיד היתה מוטציה שיסודותיה רעועים: השחקנים אפילו לא התגוררו או התאמנו במחצ'קלה בירת דאגסטן, מחשש לביטחונם, אלא במוסקבה, ונסעו לעיר מאובטחים למשחקים. קבוצה כזאת, מעיר כזאת, תתקשה לגייס ספונסרים, לא תוכל לעולם למכור מנויים יקרים, ותתקשה להיות עסק כלכלי שמסוגל לקיים את עצמו - במיוחד בעידן הפייננשל פייר-פליי.

המקרה של אנז'י רחוק ממקרים של קבוצות אחרות בעולם. למשל, השייח'ים מקטאר ששופכים הון על פריז סן-ז'רמן, מועדון מכרך ענק ועשיר שכבר שנים לא היתה לו קבוצת כדורגל מצליחה ואוהדיו רעבים להצלחה; או המקרה של רומן אברמוביץ' בצ'לסי, הקבוצה הלונדונית המתקדמת, מהמדינה עם תרבות הכדורגל המובילה בעולם. המקרים האלו מספרים על מיליארדרים גדולים שקנו קבוצות עם פוטנציאל לייצר הון עצמי, וגם אם יעזבו מחר הרי שהמועדונים יצליחו לנחות על שתי הרגליים. פ.ס.ז' זכתה בתארים עוד לפני שבקטאר חשבו עליה, ותמשיך להיות מועדון גדול גם אחריהם. שלא לדבר על צ'לסי, שמלבד המסורת שהחלה הרבה לפני אברמוביץ', אפילו הצליחה לייצר תחתיו מודל בר-קיימא כשסיימה את עונת 2011/12, לראשונה בעידן אברמוביץ', ברווח תפעולי קל.

אצל אנז'י? אצלה זה בסך הכל סיפור על בחור עני מדאגסטן, שעשה כסף גדול בעשר אצבעותיו, ורצה להחזיר חלק ממנו לקבוצתו הענייה, שהיתה כלום לפניו וכנראה תחזור להיות כלום גם אחריו. היא תחזור להיות קבוצת ליגה שנייה ברוסיה, ללא שאיפות גדולות.

***

אוהדי אנז'י לפחות הרוויחו שנתיים של זיכרונות מקבוצה טובה שעשתה תוצאות יפות בליגה הבכירה. בלי קרימוב, אפילו לזה הם לא היו מגיעים. ועם כל הכבוד ליציבות המובטחת שהרומנטיקנים יספרו לכם עליה אצל קבוצות שמחוברות לקהילה - זיכרונות כאלו שווים לאוהדים אמיתיים הרבה-הרבה יותר ממאבקים ממושכים על מקומות בשיפולי הליגה המקומית. אם נלך רגע לספרד, הרי שללא מודל הכסף הגדול של הבעלות הפרטית - קבוצה כמו מלאגה לעולם לא היתה מגיעה לרבע גמר ליגת האלופות, כמו שהצליחה לעשות אשתקד. אז מה אם עכשיו הבעלים שלה מקטאר לקח צעד אחורה. אם תשאלו את רוב אוהדי בית"ר ירושלים - הם בשמחה רבה היו חוזרים עכשיו כמה שנים אחורה, לתקופת האופוריה הענקית והתארים בימי השיא של גאידמק, גם בידיעה ברורה שיגיעו שוב לאותה נקודה פחות סימפטית שבה הם נמצאים כיום.

כך שאם יש פראיירים שמוכנים להניע את התעשייה הזאת, ולשפוך אינסוף כספים לכיסים של מועדונים, שחקנים וסוכני שחקנים - למה בעצם לעצור אותם? מי בדיוק מפסיד מזה?