הצל שלי ואני

כתיבת צללים היא מקצוע לכל דבר בארה"ב. סלבריטאים, מנהיגים פוליטיים ומנהלי חברות נוהגים לשכור אותם כדי לכתוב אוטוביוגרפיות שלהם, אבל התופעה לא נעצרת שם. היא מתקיימת גם במוזיקה, כתיבת תסריטים ואף בכתיבת פרוזה. כותבי הצללים מעורבים ברמות שונות של העבודה, משיפוצים קטנים ועד כתיבה מלאה של היצירה.

סטיוארט הורביץ למשל, מכנה את עבודתו "ארכיטקטורת ספרים". "אני יכול לעבוד עם כל אחד שלוקח אחריות לרגשות שבאופן טבעי עולים במהלך העבודה וגם דבק בתנאי החוזה", הוא אומר. "כך אני יודע שנוכל לעבוד טוב יחד, וככל שתהיה גם יותר כימיה בינינו, ככה ייטב".

ואילו פניות תדחה?

"של מי שאינו בוגר, מהבחינה שהוא יודע על מה ברצונו לכתוב, או חושב שאכתוב בשמו מהמקום שבו הוא נמצא. אם מישהו יודע מה הוא רוצה לכתוב ופשוט צריך עזרה בלגרום לזה לקרות ובצורה מצוינת, אז אשמח לעבוד איתו".

כיצד עובד שיתוף הפעולה?

"בצורות שונות, אבל באופן בסיסי אנו צריכים מכניזם כדי להוציא את המומחיות ונקודת המבט שקיימים בראשו של הלקוח ולהביע אותם בכתב. זה יכול להתבצע באמצעות ראיונות מוקלטים, שאלות באי-מייל, פגישות פנים אל פנים וחומרים שהוא כתב. אני גורר את כל אלה למערה שלי וכותב שם את הספר".

הדרמה האנושית בצורתה הגולמית

דן פייזנר נמנה עם סופרי הצללים העסוקים בארה"ב. בין היתר הוא עבד על ספרים עבור וופי גולדברג, דנזל וושינגטון, אנטוני קווין, ראש עיריית ניו-יורק לשעבר, אד קוץ', איוונקה טראמפ והטניסאית סרנה ויליאמס. רשימת לקוחותיו כוללת גם כאלה שנשמרים בסוד ועל הספר יופיע הקרדיט שלהם בלבד.

עבודה זו מספקת לפייזנר היכרות וביטוי חוויות מרתקות של אחרים. כך, למשל, הוא מספר ל"גלובס" על עבודתו עם כבאי ניו-יורק לאחר מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר 2001 ברב-המכר "Last Man Down": "זו הייתה הזדמנות לטעום ולדעת את הדרמה האנושית הזו בצורתה הגולמית באותם ימים קשים ולספר את אחד הסיפורים הלא מסופרים הגדולים של זמננו - איך זה היה להיות בבניינים אלו באותו יום איום".

לפי מה תחליט אם לעבוד עם מישהו כסופר הצללים שלו?

"אנסה להעריך מההתחלה איך תהיה העבודה איתו. אעשה זאת אם הכסף טוב, כי נוצר חור בלוח הזמנים שלי, או כי הנושא מאוד מעניין אותי".

כיצד מתנהל התשלום?

"זה משתנה. אני מעדיף להיות שותף בפרויקט. אם נארגן שנתחלק חצי-חצי, זה יהיה הכי טוב. לעתים אעבוד עבור סכום קבוע מראש, אבל אני בהחלט מעדיף לקבל אחוזים מההצלחה".

אילו תכונות הכי חשוב שיהיו לכותב צללים?

"יכולת לשתף פעולה היא מפתח חשוב. אתה צריך להיות חסר אגו וגם לדעת לעבוד מהר".

איך הייתה העבודה עם דנזל וושינגטון על ספרו?

"הוא היה מאוד סבלני, נחמד ומלא מחשבה. היה לו רעיון ברור מה הוא רוצה לגבי הכיוון של הספר, אבל בו בזמן דנזל גם היה פתוח לרעיונות. הספר A Hand to Guide Me עוסק באנשים שהיו מעין מנטורים ומודלים לחיקוי בחייו. הוא עבד איתי על פרק הפתיחה והסיום. ההכנסות מהספר ניתנו לארגון Boys & Girls Clubs of America, שמספק תוכניות לצעירים לאחר בית הספר, בו היה דנזל חבר כילד, והוא שמח לתת בחזרה".

אילו ספרים שכתבת אהבת במיוחד?

"'הילדה בסוודר הירוק' עם קריסטינה חיגר, שהוא 'ממואר' מתקופת השואה (בישראל יצא בהוצאת "דני ספרים" י.מ), ו'Scratching the Horizon', על משפחה שבשנות ה-50 חושפת לתל אביבים את ספורט הגלישה, וכתבתי אותו עם ד"ר איזי פסקוביץ' (שבעצמו נחשב למי שייבא לארץ ספורט זה - י.מ)".

"הכול עניין של מו"מ"

מהו היקפה של תופעת כתיבת הצללים? פייזנר עצמו לא רוצה לעסוק בפרובלמטיות הקיימת במקרים הקיצוניים יותר שלה. "אין פה שום עניין שבמחלוקת", הוא אומר. "לעתים אני מקבל קרדיט ולעתים לא. הכול עניין של מו"מ. יש גם מקרים שאני מעדיף שלא לקבל קרדיט".

סופר צללים אמריקני נוסף, קווין קווירק (Quirk), אומר ל"גלובס" שהיחס לתופעה נעשה חיובי יותר עם הזמן: "התחום צומח, וזה בגלל שהסטיגמה שיוחסה לו בעבר מתפוגגת. זה מוסכם ומקובל היום שרוב מחברי ספרים שאינם פרוזה (nonfiction) נעזרים ברמה כזו או אחרת במלאכת הכתיבה. ממש כמו שלא תבנה את ביתך בעצמך אם אינך ארכיטקט, הרבה אנשים מאמינים שזה לא יעבוד עבורם לפתח ספר אם אינם כותבי ספרים".

סופר צללים אחר שאינו נחשף בשמו, מדבר ביתר פתיחות על התופעה, והדברים שהוא אומר מדהימים. "לא ראיתי סטטיסטיקה בעניין", הוא אומר, "אבל ההערכות הן ש-40%-50% מהספרים שאינם פרוזה נכתבו באופן חלקי או מלא בידי סופרי צללים. אני מעריך שזה לפחות ברמה הזו אם לא יותר. אם חושבים על כך, זה הגיוני. אתה יכול להיות אתלט גדול, מנהיג גדול או ממציא גדול, אבל זה לא אומר שאתה יודע לכתוב טוב. אז במקום לבזבז שנים בניסיון ללמוד לכתוב, או לוותר על הרעיון, אפשר לשכור אנשים כמותי ולהמשיך להתמיד במה שהם עושים הכי טוב".

ישראל היא מקום קטן

אבל כמובן התחום המעניין בהקשר לזה הוא של ספרי הפרוזה.

רוברט לדלום ("מסמכי מטלוק", "מעגל הקסמים", "זהות כפולה"), היה סופר מצליח במיוחד עוד בחייו. עד כה נמכרו ספריו ביותר מ-220 מיליון עותקים. בשנת 2001 הוא הלך לעולמו, אבל עוד 15 מ"ספריו" המשיכו לראות אור לאחר מכן. לגבי חלקם נטען שכתב לפני מותו ורק הפרסום היה מאוחר יותר, ולגבי אחרים, כמו "נגיף קטלני" (2001), נטען שנכתבו בשיתוף פעולה עם אחרים, כאשר בעצם הרעיונות היו שלו והביצוע שלהם. הדבר קצת פחות ברור כשמסתכלים על כריכת הספר ושמו של לדלום מתנוסס בראש ובגדול. האם היה לו הספק כזה טוב? באופן מעניין, אם בעשור האחרון לחייו הוא כתב 5 ספרים, בעשור שלאחר מותו, הוא "כתב" 11.

ומה זה לעומת פועלה של הסופרת ו. ס. אנדרוז ("פרחים בעליית הגג"), לאחר מותה ב-1986? עם הסתלקותה החליטו אחיה להמשיך בתעשייה המצליחה. הם איתרו סופר צללים מתאים ומאז הופיעו יותר מ-60 ספרים כששמה בלבד מופיע על הכריכה, ביניהם "המלאך האפל" ו"שמיים" - שם מתאים למקום שממנו "כתבה" את הספר.

טום קלנסי, שחתום בין היתר על רבי המכר "המרדף אחר אוקטובר האדום", "סכנה ברורה ומיידית" ו"כל הפחדים כולם", עוד בהחלט בין החיים. לפי הערכות (בחלק מהמקרים זה כתוב במפורש, אך בפונט קטן), חמשת ספרי סדרת "ספלינטר סל" ושני ספרים נוספים נכתבו בידי סופר הצללים דיוויד מיכאל - שם דמיוני. ומי באמת כתב? במקרה זה סופר הצללים כלל לא אלמוני. שמו האמיתי הוא ריימונד בנסון, שחתום על כמה מספרי ג'יימס בונד, כמו "העולם אינו מספיק". בכלל, חלק ניכר מספריו של קלנסי מהעשור הראשון של המילניום חתומים על הכריכה עם שם נוסף. קלנסי כתוב בגדול, הסופר האמיתי כנראה, בשמו הדמיוני כנראה, כתוב יותר בקטן.

לסופר ג'יימס פיטרסון, שנת 2007 הייתה פורייה במיוחד. בכל חודשיים יצא ספר חדש שלו, כשהאורך הממוצע שלו הוא 400 עמודים. לשנה הנוכחית הגיע הסופר הנכבד נמרץ עוד יותר. ב-2013 יצאו ומתוכננים לצאת לא פחות מ-13 ספרים שהוא חתום עליהם. לגבי הרוב הגדול של ספריו משנים אלו מצוין שנכתבו עם עוד סופר. לפי ההספק, אפשר לנחש מי היה השותף העיקרי. רמז: לא זה ששמו מתנוסס בראש הכריכה או בפונט גדול יותר.

הוצאות הספרים מצדן מעודדות את כתיבת הצללים. הן רוצות עוד מהנוסחאות שהצליחו ולא בוחלות באמצעים שנויים במחלוקת.

אפשר להעריך שהתופעה מתקיימת יותר במקרים של סדרות ספרים, כשהסופר כבר מרגיש שמיצה את הרעיון, אבל להוצאה יש רצון עז לפרסם עוד ספרים מאותה נוסחה מנצחת, מזרימת המזומנים. במקרים כאלה המעורבות של הסופר מינימלית/מינורית, אבל הוא חתום על הספר, כאשר המבצעים בפועל מכירים היטב את סגנונו וכותבים "כמוהו". לרוב זה קורה בז'אנרים של בילוש, מסתורין וספרי נעורים.

ומה בארץ? כנראה שפחות גרוע. לדברי יהונתן (חיליק) נדב, מנכ"ל הוצאת "חרגול": "היו מקרים כאלה, למשל באוטוביוגרפיות של פוליטיקאים. אני מרשה לעצמי להניח שהיו הרבה מקרים כאלה בתולדות המו"לות העברית, אבל יותר בתחום הנון-פיקשן".

הסופר חיים באר אופטימי ממנו. לדבריו, "היו אנשים שעשו זאת אבל רשמו את שמם. ישראל היא ארץ קטנה. אי אפשר לעשות חוכמות כאלה".