יש אנשים שעובדים הכי טוב בלחץ. האדרנלין גורם להם להנאה גדולה יותר בעת הביצוע, מוביל לתוצאות טובות יותר, ובהתאם לזה גם לסיפוק רב. לא בכדי הם דוחים דווקא את המשימות החשובות והמאתגרות ביותר שלהם, מה שיוצר דיסונאנס גדול שמכביד על לִבּם.
פרקטית - התוצאה טובה, ולרוב הבוס כבר מכיר בכך ומאפשר זאת, העיקר שיקבל את מבוקשו. רגשית - ל"דחייני הלחץ הטוב" הדרך אינה קלה. הם יודעים שכשהסכין תהיה על צווארם הם יעשו זאת ויצליחו, אך עד שזה קורה הם מסתובבים בתחושת אשם, והאתגר הכבד שמחכה להם מטריד את מנוחתם.
כדי להימנע מהתחושה הזאת, אפשר להתחיל במשימה קשה בשלב מוקדם יותר - רק להכין את הנדרש לקראתה ומיד לעזוב אותה בצד (לפתוח את הקובץ, לקרוא לו בשם ולשמור אותו, ולעבור למשימה אחרת). אפשר להתקדם לאט ובמנות קטנות, ולהשאיר את עיקר העבודה לסוף. כך אפשר ליהנות מתוצאת הלחץ הטוב, ולסבול פחות מתחושת חוסר המעש וההלקאה העצמית.
דחיינות כסימן אזהרה
אנשים רבים לא מסוגלים להגיד לא. קולגה מנחית עליהם משימה (והם יודעים שאינם אמורים לעשותה), לקוח חדש פונה אליהם (והם מזהים שלא יסתדרו עמו), או שהם עצמם לוקחים אחריות רבה על כתפיהם (שמסיבה כלשהי גדולה עליהם בתקופה זו).
הם אומרים "כן" מיידי שמהווה הבטחה לביצוע, אך משהו מרגיש להם לא נכון, ועוצר אותם מלבצע. זה נסחב ונדחה, עד שמגיע הרגע שבו הם מבינים ומודים: "זה לא בשבילי", "זה לא מתאים כרגע".
זו תחושה חשובה, אות אזהרה, וחשוב לשים לב אליה, לחקור אותה, ולנסות להבין את פשרה. כאן הדחיינות מקדמת ומועילה - היא מונעת, גם אם מאוחר, קבלת אחריות מיותרת, לא מתאימה ולעתים אף מזיקה (למשל, כשביצוע משימת הקולגה גוזל זמן ממשימות חשובות של הדחיין עצמו).
דחיינות כזרז לריאליות
גם כשהדחיינות מהווה סימן אזהרה, זה לא תמיד מונע מהדחיין את ההלקאה העצמית: "הייתי צריך לסרב מלכתחילה", "בשביל מה משכתי את זה כל כך הרבה זמן?". אולם כמו בכל משבר או כישלון, מדובר בהזדמנות פז להשתפר: ללמוד להיות יותר כן, מדויק וריאלי להבא.
עם הזמן הדחיין ה"יס-מן" ילמד לזהות מוקדם יותר מתי משימה גדולה עליו או לא מתאימה לו ולמשאביו. הוא ילמד לארגן את סדר העדיפויות שלו, וידע לומר מראש שעדיף להעביר את המשימה לאדם אחר שמתאים או פנוי יותר ממנו.
במקרה כזה, הדחיינות היא כלי למידה שאם משתמשים בו בחכמה, אפיזודות הדחיינות הבאות יכולות להתקצר עוד ועוד, עד שייעלמו.
כשהסחבת כן כואבת: 5 דרכים לצמצום ומניעה
- 1. חרדת ביצוע? אל תבצעו, תתכננו: במשימה גדולה וממושכת קשה לדעת מאיפה להתחיל, והלחץ לעתים משתק. אז אל תתחילו - רק הכינו תכנית עבודה וקבלו החלטות. פרטו מטרות, לוחות זמנים, וכשהתכנית תהיה מוכנה, תחששו פחות מהביצוע.
- 2. צעדים קטנים: קל יותר לעשות צעד קטן מפרויקט שלם ומרתיע. מתחילים בקטן, ומחליטים לבצע רק תת-משימה אחת, מוגדרת וחלקית. בסופה, אפשר יהיה לחשוב על תת-המשימה הבאה.
- 3. השקטת הפרפקציוניזם: דחיינים בשל פרפקציוניזם קיצוני וחשש להיכשל צריכים קודם כל להרגיע את הפרפקציוניזם ולהיזכר למה הוא רע. אחר כך הם יכולים לדמיין את המשימה בצורתה העתידית המוצלחת, ואז לחשוב על הצעדים שדרושים כדי לממשה ולצאת לדרך.
- 4. עשו את זה כיף: אפשר למצוא צ'ופרים משמחים למשך ביצוע המשימה הנסחבת, או למצוא דרכים אטרקטיביות יותר לביצוע המשימה. למשל, כתיבת דו"ח עם הלפטופ בבית קפה או אילו בחוף הים, או התחברות לקולגות כדי לפעול יחד (כמו בקבוצות לימוד בימי הלימודים, שאחד מיתרונן הוא ההנאה שבמפגש).
- 5. האצלת סמכויות ובקשת עזרה: האצלת סמכויות זו תורה בפני עצמה, והיא אינה חולשה אלא גדוּלה. אם הדחיינות נובעת ממחסור בזמן, כדאי להשתמש בה. בדומה לכך, אם הבעיה היא חוסר יכולת להתמודד בשל מחסור בכישורים או בידע, עדיף להתריע בהקדם על הצורך בעוזר מתאים ולא לחכות שהבעיה תתגלה מאוחר ובפתאומיות.
יעל מהודר היא יועצת ארגונית. מאמריה מבוססים על הידע והניסיון שרכשה באינספור תהליכי ייעוץ ופיתוח מנהלים בארגוני הייטק ותעשייה, ולאנשים פרטיים. המאמרים מיועדים להעשרה, אינם תחליף לייעוץ מקצועי ואישי המתאים למידותיו של כל אדם ואדם, ואין להתייחס אליהם ככאלה. פרטי הסיפורים האישיים טושטשו לשמירת פרטיות מושאיהם. פניות ליעל מהודר יש לשלוח לדוא"ל yaelmehoudar@gmail.com, ואפשר לפנות אליה גם בפייסבוק.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
