מי צריך גידול במחזור המסחר?

אין מי שימעיט ערך בבעיית ההתייבשות של הבורסה. בעלים של בתי השקעות ורגולטורים מתארים את "ההתייבשות" כבעיה כלכלית חשובה.

התפיסה הרווחת היא שהתייבשות פירושה מחזורי מסחר דלים. אבל האם מדובר בבעיה כה חמורה?

נניח לרגע כי מחזורי המסחר בבורסה ישולשו. מה אז? הנהנים המיידיים מכך יהיו הברוקרים והבורסה עצמה, הגוזרים עמלה ביחס להיקף המסחר. האם גם הכלכלה הישראלית תרוויח מהגידול בהיקפי המסחר? נראה שהתשובה לכך שלילית.

הירידה במחזורי המסחר כשלעצמה אינה חשובה. מה שחשוב הוא הקשר בין הירידה במחזורים לירידה בגיוסי ההון.

הבורסה היא "השוק המשני" - זה המשרת את "השוק הראשוני", שבו מתבצעים גיוסי ההון. לכן, חשיבות השוק המשני היא רק במידה שבה הוא תומך בקיומו של שוק ראשוני תוסס ופעיל. אז מדוע היקף הגיוסים בשוק הראשוני נמוך? הבעיה נמצאת בשוק הנפקות המניות. מאז המשבר של 2008 התכווץ השוק הזה לרמה של 3 עד 6 מיליארד שקל בשנה בלבד.

צורכי הגיוס של המשק גבוהים בהרבה מהסכומים האלה. יש לא מעט חברות היכולות להנפיק בשווי של 100-200 מיליון שקל, ולהיהפך "למניות השורה השלישית" הנסחרות ברשימת היתר, אלא שמשתי סיבות הדבר אינו מתאפשר.

סיבה אחת היא "חסרונות לקוטן". עלות ההחזקה של חברה ציבורית היא כ-750 אלף שקל בשנה. החברות הגדולות אינן מתקשות לספוג את זה, אולם עבור הקטנות זו בהוצאה גדולה.

חסרונות לקוטן מצויים גם אצל הגופים המוסדיים: להשקעה בחברה בעלת שווי של 100-200 מיליוני שקלים אין עבורם ערך השקעתי רב, שכן המשקל היחסי שחברה כזו תתפוס בתיק ההשקעות הוא זניח.

ללא מעט משקיעים יש ניסיון מר עם מניות השורה השלישית. החברות של המניות הללו מזוהות עם בעיות של ממשל תאגידי, שקיפות נמוכה ותופעת עושק המיעוט, שבה בעל השליטה מצליח לגרוף לכיסו נתח מהעוגה על חשבון הציבור.

ולכן זוהי תמונת המצב עם תחילת שנת תשע"ד: חוסר אמון, סקפטיות וציניות, מהולים בניסיון השקעתי מר.

אין ספק שמצב זה דורש שינוי, אבל ספק רב אם ההצעות של הוועדה להגברת הנזילות בבורסה יכולות לשנות במשהו את המצב שנוצר.