עבודת כפייה

מישל (שם בדוי) החליטה ללכת לפגישה הראשונה של "וורקוהוליקים אנונימיים", תוכנית בת 12 שלבים שהושקה ב-1983, במודל הפגישות הקבוצתיות של אלכוהוליסטים אנונימיים או נרקוטיים אנונימיים. ההבדל הוא שבמקום להיגמל מאלכוהול או קוקאין, המשתתפים רוצים להיגמל מעבודה כפייתית.

מישל גילתה שהקבוצה עוזרת לה לשנות את סגנון עבודתה. היא עבדה פחות, וגילתה שרמת האנרגיה שלה עלתה בזכות עבודה חכמה יותר. "ריבוי משימות וטכנולוגיה מקשים על התמקדות. התמקדתי בדבר אחד, ועשיתי אותו טוב יותר". היא גם שינתה את גישתה לעבודה: "אנשים משתמשים בעבודה כדי להתחמק מאינטימיות רגשית. אני לא האמנתי שאני שווה משהו אם לא הייתי פרודוקטיבית".

כמו התמכרות לאלכוהול

הסטריאוטיפ של וורקוהוליק הוא של איש עסקים לחוץ ומתוח בחליפה, אבל זה לא המודל היחיד. לפני כן, מישל הייתה מכורה לעבודה התנדבותית. גם הורים, שהם יושבי בית, יכולים לסבול מוורקוהוליזם, כשהם צריכים תמיד להעסיק את עצמם, ולא נוח להם סתם לנוח. וורקוהוליזם נפוץ לא רק בקרב מנהלים בכירים, ממש כפי שבעיית שתייה איננה רק השיכורים שישנים מתחת לגשר.

למרות האבחון-העצמי, אין הגדרה קלינית של וורקוהוליזם, ו-WA מעולם לא הפכה לתנועה פופולרית כמו AA (האלכוהוליסטים). המונח וורקוהוליק הוטבע ב-1968 על ידי וויין אוטס, פסיכולוג ומחנך דתי אמריקאי, במאמר שבו הוא הודה בהתמכרות שלו לעבודה (הוא כתב 57 ספרים), שהזכירה לו התמכרות לאלכוהול.

מייקל סינקלר, פסיכולוג מלונדון, מגדיר את המונח כ"פסיכולוגיית פופ", במובן של אופנה עממית, אבל הרכיב הכפייתי בעבודה מופרזת וההשלכות המזיקות שלו עוררו יותר פסיכולוגים לשנות את דעתם. בשנה שעברה, למשל, חוקרים בנורבגיה ובבריטניה יצרו את "סולם ברגן להתמכרות לעבודה", מדידה של וורקוהוליזם שמבוססת על סימני התמכרות בסיסיים (ראו תרשים).

בריאן רובינזון, פסיכולוג קליני ומחבר הספר "כבול לשולחן העבודה", תומך זה זמן רב בתפיסה של התמכרות לעבודה. הוא מתאר את עצמו כ"וורקוהוליק שנגמל", ואומר שכמו אלכוהוליסט, הוא נהג להסתיר את עבודתו המופרזת. הוא זוכר חופש שבו הוא העמיד פנים שהוא מנמנם ומשפחתו יצאה לטיול כדי שהוא יוכל לעבוד. הוא מכיר אישה שנהגה להרטיב את בגד הים שלה כדי שתוכל לספר שהיא הלכה לשחות בשעות הארוכות שהיא בילתה במשרד.

עבודה מופרזת יכולה להזיק לא רק לעובד, אלא גם לבת זוגו ולילדיו. כמה מחקרים הראו שילדים של וורקוהוליקים חשופים יותר לדיכאונות וחרדות לעומת ילדים של אלכוהוליסטים.

עבודה קשה יכולה להיות חיובית

גם בקרב פסיכולוגים שמתייחסים בביטול להתמכרות לעבודה, עבודה מופרזת נתפסת כסימן לבעיה רגשית. "יש הפרעות שקשורות לעבודה קשה מדי", אומר סינקלר. עבודה קשה יכולה להיות קשורה לפרפקציוניזם או ל"התנהגות של סוג אישיות A" (מתוח ותחרותי). מאחורי הבעיות הללו, הוא אומר, מסתתרת תחושת דחייה.

הוא מציין, עם זאת, שלא לכל אחד שעובד שעות ארוכות יש בעיה. "יש הבדל בין אנשים שמקדישים את עצמם לקריירה שלהם ונהנים ממנה, ובין עבודה כפייתית שנועדה לחסום רגשות", הוא אומר. "זה עניין של הפרזה. לכולנו יש כמה תכונות של וורקוהוליות. העבודה חשובה לזהות שלנו. זה חשוב לנו מבחינה פיננסית אבל גם נפשית. עבודה היא דבר בריא - שנותן לנו תפקיד ושגרה. הבעיה היא הפרזה".

מארק גריפיתס, פרופסור למחקרי הימורים באוניברסיטת נוטינגהם טרנט, מאמין שלתקופות קצרות, יום עבודה של 12-16 שעות איננו דבר מדאיג. אבל הסיפור הוא אינדיבידואלי. שני אנשים שעובדים 14 שעות ביום מפגינים אולי התנהגות דומה, אבל "הם שונים מאוד במונחי ההנעה הפסיכולוגית שלהם, והמשמעות והחוויה של העבודה בהקשר של החיים שלהם". לאדם אחד, עבודה קשה יכולה להיות חיובית לגמרי, משום שהוא שואף לקידום, נניח. לאדם אחר עבודה קשה היא חוויה שלילית לחלוטין, מפני שזו דרך לחסום כל דבר אחר סביבו.

יהודה ברוך, פרופסור ב-Neoma business school בצרפת, מאמין שוורקוהוליזם אינו צריך אוטומטית להיחשב לחטא, אלא לתכונה שיכולה להוביל לתוצאות חיוביות ליחידים, עסקים וחברה. "יש לנו מזל שהביטלס היו וורקוהוליקים", הוא אומר.

בשנה שעברה, ווילמר שאופלי, פרופסור לעבודה והתנהגות ארגונית באוניברסיטת אוטרכט, טבע את הביטוי "וורקוהוליק מעורב", שמוגדר כבעל תשוקה בריאה וחיובית לעבודה. הוא מאמין שההבדל המהותי הוא בין אלה שחשים "נמשכים" להנאה שבעבודה, ואלו שחשים "נדחפים" על-ידי רגשות שליליים, כמו רצון להתחמק מאינטימיות עם שותף או בן משפחה.

"אם אתה אוהב את זה, לך על זה. אם לא, תעשה את המינימום", מייעץ פרופ' ברוך. לדעתו, עבודה מופרזת היא עניין סובייקטיבי לגמרי. "אני אוהב שוקולד. אני יכול לאכול הרבה ממנו ולא להשמין. אילו השמנתי מאכילה מופרזת, זו הייתה בעיה. לא כל התמכרות הורסת את החיים".

ויש גם הבדלים תרבותיים: מה שנחשב בצרפת לעבודה מופרזת אינו בהכרח עבודה מופרזת בסין.

לאלה שחשים שיש להם בעיה, סינקלר אומר שהמפתח הוא לטפל בבעיה הרגשית שמצויה בבסיס הלחץ הכפייתי לעבוד יותר מדי. הוא אינו מאמין שהפתרון הוא פשוט לעבוד פחות שעות. "זה לא עניין של לקחת יותר חופשות", הוא אומר, "אלא של הימנעות מהמעגל של עבודה-חופשה, שבו אתה שוחק את עצמך בעבודה ומתדלק מחדש את עצמך בחופש. אתה צריך ליצור מרחב בתוך העבודה ולראות איך אתה מרגיש. קח זמן לשים לב להתנהגות שלך".