חיבוק תמורת פירוק

השאלה הציקה לי כמה שנים טובות. לבן-שיחי הייתה תשובה מפתיעה, אבל מעוררת הרהור. שמו ד"ר דיוויד וורמזר. בראשית 2003, בזמן שכוחותיו של נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש פלשו לעיראק, הוא כיהן כיועצו לענייני המזרח-התיכון של סגן-הנשיא, דיק צ'ייני. וורמזר הוא יהודי חם וחכם, שמבין דבר או שניים בהלכות שכונתנו.

במלאות עשור להפלת סדאם חוסיין באפריל השנה, תהיתי באוזניו מדוע בחר בוש בסדאם, שהרי לנשיא עיראק לא היה דבר עם אירועי 11 בספטמבר, והוא לא הזיק ישירות לאמריקה. מדוע לא יצא למערכה נגד האיראנים, עושי הצרות הגדולים יותר.

חשדתי שבוש פחד להינגף בפני טהרן ובחר בשכנתה כאופציה הקלה. אולי גם חמד בסתר לבו את הנפט העיראקי, כטענת הערבים.

וורמזר אמר שהנוזל השחור לא הוזכר בדיונים שלפני המלחמה. גם איראן לא, הוא הפתיע. "זה היה עיראק או לא כלום. בוושינגטון שררה אז תחושה שסדאם לא יחזור למוטב. באיראן, לעומת זאת, היה רוב לדעה שאיכשהו אפשר להגיע איתם להידברות ולהסכם. עד היום, אגב".

והנה הפמליה האיראנית מגיעה לעצרת האו"ם בניו-יורק ומתקבלת בחמימות. שר החוץ מוחמד זריף נועד עם עמיתו האמריקאי ג'ון קרי. שתי יממות אחר-כך, נשיא איראן חסן רוחאני זוכה לשיחת טלפון מברק אובמה. בישראל ובאיראן יש שנחרדים ומחמיצים פנים. טהרן מקבלת את רוחאני בשובו מניו-יורק במטחי ביצים ועגבניות; בירושלים טוענים שהוא והבוס שלו, עלי חמינאי, זוממים איזה תרגיל.

פיוס איראני-אמריקאי אינו תסריט מופרך. לא בעולם של שינויים. עולם שבו חוסני מובארק, "הפירמידה הרביעית של מצרים", הולך הביתה בבושת-פנים בתום שלושה שבועות בלבד של מהומות.

עולם שבו חמאס, בתה המועדפת של דמשק, תוקעת סכין בגבה ומפנה לה עורף. עולם שבו "גדול המרצחים", יאסר ערפאת, נעשה איש שיחם של ראשי ממשלות ישראל. בעולם שבו אגרופי-ברזל נמסים, איראן וארצות-הברית יכולות לעשות עסקים. אצל מועמר קדאפי זה עבד: לפני עשר שנים הוא התפרק מנשקו הבלתי קונבנציונלי, וראו זה פלא - מאותו רגע, חדלו לראות בו אותו טרוריסט.

אז בואו נזרום עם ד"ר וורמזר ועם הרוח הטובה שנושבת מהבית הלבן, ונדמיין שאמריקה מצויה היום בראשיתו של תהליך פיוס היסטורי עם טהרן. פיוס שבסיומו היא לא תמכור את האינטרס הישראלי בזול, אלא תתמרן את איראן להתפרק מהגרעין תמורת שיבה למשפחת העמים. ארצות-הברית הייתה ונותרה המעצמה היחידה שמסוגלת לפרק את תוכנית הגרעין האיראני, בין אם בכוח או באמצעים דיפלומטיים, וזה יהיה הרווח הראשון במעלה של מדינות ערב וישראל.

שאלות גדולות מעבר לפינה

נוסף על כך, איראן עשויה למשוך את ידה החתרנית מהסכסוך הישראלי-פלסטיני, או להתחיל לשחק בו תפקיד בונה. ביכולתה להשפיע על חיזבאללה למתן את עוינותה לישראל וליריביה בלבנון. עיראק, שאמריקה רואה בה בת-חסות, עשויה להתחיל בתהליך צמיחה אמיתי. שיקומה הוא אינטרס של כל מדינות האזור. הכורדים, שבונים את מדינתם החופשית בחבל העצמאי בצפון עיראק, יזכו לתוספת חירות.

שאלות גדולות עדיין מחכות מעבר לפינה. עד כמה תסכים טהרן להיגמל מהתעסקות עמוקה בעיראק. האם חיזבאללה תיאות לקבל את מרותה של טהרן אם זו תגלה, לשם שינוי, גמישות חיובית כלפי הבית הלבן. וכיצד יפעלו הסעודים. בית המלוכה בריאד נהנה ממעמד מיוחד בוושינגטון, והתקרבות לטהרן נתפסת בריאד כאיום. סעודיה היא שחקן עיקרי בעידוד המלחמה בסוריה. התקרבות בין ארצות-הברית לאיראן עשויה להניעה להוסיף שמן למדורה ולחבל בתהליך.

הציבור האיראני הוא תומך נלהב בפיוס עם אמריקה. אמנם הדרך לשם ארוכה ורבת מהמורות, אבל אם תונח בפני המשטר בטהרן הצעה רצינית שתנהג בו בכבוד, קברניטיו עשויים לראות בה מוצא מן הבידוד ומהסנקציות המחמירות.

בשאר אסד, בימים שבהם עדיין חיזר אחר ישראל, נהג לומר כי השלום הוא האופציה הזולה ביותר. מעניין אם ירושלים, שפועלת ללא לאות לפירוק הגרעין האיראני, ניסתה אי-פעם להאיץ בבית הלבן לנסות את הנוסחה "חיבוק תמורת פירוק".

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גל"ץ