מי תיאם מחירים?

לא מעט פרשות, שמעלות חשדות לתיאום מחירים ועבירות אחרות על חוקי הגבלים עסקיים, נותרו מחוץ להתערבותה של רשות ההגבלים העסקיים.

כשהרשות נשאלה מדוע אינה פותחת בחקירה, היא נימקה זאת לרוב בכך שלא הוגשה תלונה, או שהדברים המצוטטים בעיתון בשם גורמים שאינם מזדהים בשמם, לא מהווים תשתית מספקת. האמנם? לא בהכרח.

אז מה קרה השבוע, כשהרשות נתפסה לרשתות בתי הקפה ושלחה פקחים ל"קפה קפה" ו"רולדין"?

לרשות ההגבלים לא הייתה ברירה. רונן נמני, מבעלי רשת קפה קפה, מסר בשמו לתקשורת כי "כל הרשתות הגדולות, כולנו בקשר, וכולנו מדברים, ואף אחד לא הולך להוריד מחירים". במקרה כזה, כבר היה בוטה מדי מצד הרשות להתעלם, והיא פתחה בחקירה.

אבל למרות זאת, הדרך מפתיחת החקירה ועד לתוצאות של ממש ארוכה, כיוון שלרשות יהיה קשה מאוד לבסס את החשדות הנוכחיים. עד כמה קשה זה יהיה, ניתן ללמוד מפניית הרשות לבית המשפט, בבקשה להוציא צו שיחייב את "דה מרקר" למסור לה את תמלילי השיחות עם נמני. בלעדיהם - וזאת הרשות יודעת היטב - אין לה כלום ביד. נמני יוכל תמיד לומר כי דבריו הוצאו מהקשרם.

אם לא די בכך, הרי שניתן להניח כי גם פשיטת הרשות על משרדי רשת קפה קפה לא סיפקה לה את ההוכחות, אחרת היא לא הייתה רצה לבית המשפט. כמו כן, סביר להניח כי נמני ממש לא מתכוון לספר עם מי הוא ניהל שיחות ומה בדיוק נאמר שם. לא מן הנמנע שהוא גם לא זוכר את הפרטים.

בין אם בוצע תיאום מחירים במקרה הזה ובין אם לאו, הקשר בין בעלי רשתות בתי-הקפה הוא פסול, בדיוק כפי שהקשר בין ראשי תעשיית המזון הוא פסול. כשמדובר במתחרים, בקשרים האלה - שמגובים בכנסים משותפים ובטיולים משותפים בחו"ל הנערכים במימון אחד הספקים - הצרכן תמיד יוצא נפסד.