העליון: כולם בוגדים בכולם

בפסק דין חדשני קבע בית המשפט העליון השבוע כי ברמה העקרונית אין לאפשר קבלתן של תביעות נזיקין כנגד בני הזוג או מאהביהם בשל בגידה או ניאוף, ויש לדחות תביעות כאלה על הסף.

התובע והנתבע, גיבורי פסק הדין, היו חברים טובים, אשר הפכו לגיסים כאשר נישאו לשתי אחיות. לאחר שנות נישואים רבות ו-4 ילדים, התובע גילה לחרדתו כי רעייתו וחברו הטוב, שאף נשוי כאמור לאחותה של האישה, מנהלים ביניהם רומן סוער. התובע החליט לסלוח לאשתו, והם חזרו לחיי שלום-בית, אך על בגידתו של החבר הטוב התובע לא יכול היה להבליג, והוא הגיש נגדו תביעת נזיקין.

נראה כי את התביעה הספציפית בה עוסק פסק הדין אפשר היה לדחות לגופה ללא קושי רב, שכן שיקום חיי הנישואים של התובע מעלה את שאלת קיומו של נזק, ובחירתו של התובע לתבוע רק את החבר ולא את אשתו יוצרים קושי בקביעת אחריותו של החבר לנזק, אם היה כזה.

אולם בית המשפט העליון בחר להתמקד בפן העקרוני בכדי לקבוע מדיניות נחרצת כנגד הגשת תביעות נזיקין שעילתן בגידות במסגרת חיי הנישואים, הן כנגד צדדים שלישיים והן כנגד בני הזוג (על אף שהמקרה הספיציפי כלל אינו עוסק בכך), ובתוך כך כלל אמירות אשר חלקן מעוררות חוסר נוחות, וחלקן אינן תואמות את המדיניות השיפוטית הכללית.

ראשית, בית המשפט קבע כי לדעתו הניאוף בימינו הוא תופעה נפוצה וחלק מהנורמה החברתית שעל בית המשפט להתחשב בה. לכן הניאוף כיום יכול אולי להחשב כפגם מוסרי חברתי או דתי, אך הוא אינו שפיט. האמנם? האם אכן הגענו למצב שבו לאדם שנישא לאחר אין ציפייה לגיטימית לנאמנות ולמערכת יחסים מונוגמית, ציפייה שיש מקום להגן עליה?

נקודת ההסתכלות המוסרית על הניאוף היא אולי עניין של השקפה, אך זהו לא הנושא על הפרק. השאלה אינה אם להעמיד את "הבוגד" לדין פלילי או לסקול אותו באבנים, אלא עסקינן בשאלה מדיני הנזיקין - האם הנואף חב בחובת זהירות כלפי הנבגד, או האם הוא יכול וצריך היה לצפות שמעשה הניאוף שלו יגרום לנזק לבן הזוג הנבגד, ואם כן, האם הפר חובה זאת והאם גרם בכך לנזק. מטבע הדברים, לשאלות אלה יהיו תשובות שונות עבור זוגות שונים, בהתאם לנסיבותיהם הספיציפיות.

בית המשפט הביע את רתיעתו מעירוב דיני הנזיקין בחיי המשפחה, אך חוששני כי הספינה הזאת הפליגה כבר מזמן. בית המשפט לעניני משפחה דן בתביעות נזיקין בין בני זוג על בסיס יומיומי, וכבר התקבלו תביעות נזיקין על הפרת הבטחת נישואים, על סירוב להתגרש, על השמצות ולשון הרע, על פגיעה בפרטיות ועל אי-קיום יחסי מין. במה שונה הבגידה מכל אלה?

המגמה המשפטית של ימינו היא דווקא להרחיב את היקף החבות המוסרית בין בני זוג ולהגן על הציפיות הלגיטימיות של בני הזוג האחד מהשני, בכל התחומים, מתוך הראייה כי בני זוג אינם זרים שנפגשו באקראי.

הרחבת היקף האחריות לגבי המאהב היא כמובן קשה יותר ותתקבל רק במקרים קיצוניים, אך גם היא אפשרית. אדם שקיבל התקף לב בעקבות התנהגות איומה כלפיו ברמה האישית במקום עבודתו יכול לתבוע את המעביד בנזיקין, אך אדם שלקה בהתקף לב לאחר שגילה כי אשתו מנהלת רומן עם גיסו או אחיו לא יוכל לתבוע את נזקיו מהם?

בכל מקרה, מדובר בתביעות שיתקבלו לעיתים רחוקות ובמקרים קיצוניים בלבד, שכן על התובע לעבור משוכות רבות, לרבות המגבלות החמורות על היכולת להוכיח את מעשה הבגידה לאור חוק הפרטיות, הצורך להוכיח נזק והכורח להוכיח קשר סיבתי בין הבגידה לנזק.

משום כך, גם החשש של בית המשפט מפני הצפת המערכת המשפטית בתביעות נזיקין בגין בגידה אינו נראה ריאלי, והדרך הנכונה להלחם בתביעות-סרק אינה נעילת דלתות בתי המשפט לתביעות "מסוג כזה" באופן גורף, אלא חיוב בעלי דין שתביעתם נדחתה בהוצאות משפט ריאליות, באופן שהגשת תביעות-סרק תהפוך לבלתי משתלמת בעליל.

* עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לענייני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".