השלב הבא: ביטול האגרה

במארס 2012, לפני שנה וחצי בדיוק, נחתה על עולמי הקטן, האישי, "סליחה, תקלה!" ענקית, אגרסיבית, בלתי מתקבלת על הדעת. חוב לרשות השידור על אגרת טלוויזיה, שהלך ותפח עם השנים בשל שליחת הודעות למקום מגורים שכבר לא גרתי בו, התפוצץ עליי בעיקול חשבון הבנק, באדיבות משרד עורכי הדין פרנקל את קורן.

זו הייתה הפעם הראשונה בה למדתי כיצד נוהגת הרשות בלקוחותיה, כיצד היא מפעילה נגדם משרדי עורכי דין, שמפעילים את ההוצאה לפועל, שמפעילה את הבנקים, שמפעילים את בלוטות הדמע. חד גדיא ישראלי. והכול תוך ניפוח החוב הראשוני באלפי שקלים באמצעות הצמדות, ריביות וכמובן - שכר-טרחה נאה לעורכי הדין.

זו הייתה גם הפעם הראשונה בה נחשפתי ל"מפעל" המכונה פרנקל את קורן, על שלל טלפניותיו ופקידותיו, שעונות מדי רגע לעוד ועוד טלפונים מחייבים לחוצים, כעוסים, נואשים - ומבהירות להם את האפשרויות העומדות בפניהן, כמו גם מה האפשרות האחת שאינה באה בחשבון: לא לשלם.

במהירות הבנתי שכאן העניינים מתנהלים באורח די דומה לשוק הכרמל: מתמקחים - ובסוף סוגרים על מחיר איפושהו באמצע. למה דווקא המחיר הזה? ככה. לא יודע. ככה וזהו.

הזעם שעוררה בי ההתנהלות מול בנק הפועלים (שאותו כיניתי פעם, בתמימותי, "הבנק שלי") ומשרד עורכי הדין פרנקל את קורן, הוליד כתבת שער במגזין G של "גלובס", שבה גוללתי את ייסוריי.

איך גובים אגרה מעיוור? ומחללי צה"ל?

בעקבות הכתבה ההיא נקראתי ללשכתו של יו"ר רשות השידור, אמיר גילת, שפרש בפניי את צרותיו ואת תוכניותיו לשינוי. המלצתי לו כמה המלצות בסיסיות לשיפור השירות, קיבלתי בקבוק מים מינרליים קטן, והלכתי משם בידיעה ודאית שאתר "גלובס" ימשיך לדווח על מעללי הרשות, שמחזיקה אגף גבייה משל עצמה, אך מעדיפה להפקיר את צופיה ומאזיניה (נניח) לעורכי הדין הגובים, שהיו אז בשיא כוחם.

בשנה וחצי שעברו מאז התפרסמו באתר "גלובס" שלל סיפורי עוול ביורוקרטיים על אזרחים שפגשו ברשות השידור ובעורכי הדין המייצגים אותה. מה לא היה שם? גביית אגרה מעיוור, אגרה מחללי צה"ל, מכתבי התראה לחולה נפש, אגרה מאנשים שכלל לא החזיקו מכשיר טלוויזיה - ועוד ועוד ועוד.

במהרה החלו סיפורים כאלה לצוץ גם בכלי תקשורת אחרים. עם כל פרסום אבסורדי כזה, היה ברור יותר ויותר כי כך לא ניתן להמשיך. שמחתי לראות, גם אם באיחור רב, שגם היו"ר גילת מתחיל להבין ומתחיל להכין את הספינה הרעועה שלו לשינוי כיוון.

עוד לפני כן נחלצו לעזרת הציבור שני עורכי דין נמרצים, דורון רדעי וניצן גדות, שהחלו להעביר ל"גלובס" נתונים על ממדי השימוש בעורכי דין גובים שעושה הרשות. השניים גם ייצגו לקוחה של רשות השידור, שהגישה בקשה לתביעה ייצוגית נגד הרשות בגין "גלגול" שכר-טרחה של משרדי עורכי דין על ציבור החייבים. הרשות התקפלה, הסכימה לשלם 400 שקל וחשוב מכך - לעצור את הנוהל הפסול של גביית 116 שקל עבור כל מכתב דרישה לתשלום מחייבים בתשלום אגרת הטלוויזיה, בעוד שעל-פי חוק מותר לה לגבות רק 17.40 שקל עבור כל מכתב כזה.

צעד בכיוון הבריא

אתמול (ב'), לאחר שנודע כי מליאת רשות השידור בראשותו של גילת החליטה להפסיק לאלתר את ההתקשרויות עם עורכי הדין החיצוניים בענייני איתור מקלטים וגביית אגרה, אני מרגיש שאפשר לפעמים גם לשנות - ולא רק לקטר על מה שלא מוצא חן בעינינו כאן.

אני קורא כי המליאה הורתה להנהלת הרשות להכין תוכנית ובה תיבדק האפשרות לגביית האגרה באמצעות רשות האכיפה והגבייה - ונאנח. מה, איך לא חשבו על זה שם קודם? האמת, זה כבר לא משנה. העיקר שחשבו עכשיו. והעיקר - שיבצעו.

זו כמובן רק תחילתו של השינוי. עוד לפני שאנחנו ניגשים לשאלות כבדות ומכבידות כדוגמת האם צריך בכלל את רשות השידור; האם ניתן להמשיך להפעילה ברמת השיתוק הנוכחית עם כתשעה ועדי עובדים; והאם ציבור מעוניין לממן אותה - הייתי מתמקד קודם בשאלת האגרה ובאופן גבייתה.

דרך הגבייה הנוכחית - וזה די ברור - כשלה כישלון מוחלט והזניקה את רשות השידור והערוץ הראשון לצמרת הגבוהה של רשימת הגופים הציבוריים השנואים במדינת ישראל. אין ספק כי האנטגוניזם כלפי הרשות היה פוחת, אילו הייתה ממומנת מתקציב הממשלה בלבד. הכסף, בכל מקרה, היה בא מכיסינו, אך לפחות היינו נפטרים ממערכת הגבייה המכוערת והמיותרת שהופעלה עד כה.

אישית, נדמה לי שרשות השידור הינה גוף ללא תקומה. איפה שלא תלכו, תיפלו לבורות של הסכמים מעוותים, שעות נוספות, חלם טהור וסיאוב מערכתי שכבר לא ניתן לשינוי.

עם זאת, אני כן מעריך יושב-ראש כמו גילת שמודה בטעותו ומשנה כיוון. הוויתור על הגבייה באמצעות עורכי דין הוא צעד בכיוון הבריא. וצעדים בריאים, לפעמים, מובילים להבראה אמיתית, לא כמו זו שכבר הפכה שם קוד לתוכנית שעושה קצת פוזות של התייעלות וגוררת את הגוף "המבריא" עוד כמה מטרים למטה, לתהום שאין לה סוף.