שיעור בינלאומי בבגרות בספרות

"זה לא פייר"

לא קל לנהל עובדים מדור ה-Y וה-Z. הם מרדנים, אינדיבידואליסטים חסרי תקנה, צמאים לעניין ולחופש יצירה. מקרה התלמידה והמניפסט מרמז שלמעסיקי העתיד לא יהיה קל יותר.

התלמידה, למרות הצדק החלקי שבדבריה (שיטות הלימוד פה הן באמת לא הדבר הכי מבריק שהמוח הישראלי יצר), שוברת את הכלים. זה לא כיף להקיא חומר שהוכתב, אבל החדשות הרעות הן שכך זה גם באקדמיה. אם תרצה להיות רופאה, למשל, כנראה לא תשתתף בניתוח מוח ביומה הראשון לספסל הלימודים. גם אם היא חולמת להיות פסיכולוגית, מהנדסת או חוקרת גיאוגרפיה תצטרך ודאי לשנן ולהקיא עוד בחייה. נכון, לא כיף, אבל אף אחד לא הבטיח שיהיה.

אינדיבידואלים ומחפשים את עצמם

אני נתקלת בזה כל הזמן בעולם הקריירה. כולם רוצים לעבוד ולהצליח, אבל גם להיות אינדיבידואלים, וזה לא כל כך מסתדר יחד: לעבוד משמע להיות חלק מארגון. לשחק לפי כללי המשחק של המערכת. לעבור ראיונות עבודה בלי שליטה על האופן שבו יתנהלו. לעבור מבחני הערכה גם בלי להסכים עם השיטה. הקונפורמיזם בהתגלמותו.

בנוסף לזה, סף הריגוש המריא עד כדי כך, שקשה לאנשים להשיג מעט סיפוק, הנאה ותחושת מימוש עצמי. כמעט אף אחד לא באמת מרוצה. אנשים מחפשים את עצמם, מנסים מקצוע אחד, עוברים לאחר. עובדים עוזבים, מובטלים בוררים, ופתאום מגיע גיל ארבעים, רק עשירית פוטנציאל מומש, והם מתלוננים: למה כל כך קשה לנהל קריירה במדינה הזאת?

ככה לא מנהלים קריירה

הם צודקים, קשה לנהל קריירה. אבל לא רק בישראל. פשוט קשה לנהל קריירה. ומי שמתלונן הוא לרוב מי שבאמת לא עשה זאת - לא ניהל את הקריירה שלו.

מי שמנהל את הקריירה שלו לא נזכר פתאום שהכסף חשוב לו יותר מכל, כשבפועל הוא כבר שבע שנים עובד סוציאלי ומרוויח 4,000 שקל. מי שמנהל קריירה עושה זאת מההתחלה: חוקר מה מניעיו וצרכיו, ולומד אילו עיסוקים יכולים להתאים להם. מי שמנהל קריירה בוחר מקצוע במודע, תוך הכרת המחירים של בחירתו (שכר נמוך, שעות עבודה מרובות, תחרות גבוהה), ומוותר על מניפסט "זה לא פייר" בדיעבד.

בזמן שישנתם

במקום זאת אני פוגשת עוד ועוד אנשים שבוחרים בעיניים עצומות. למשל, אלה חולמים לעבוד במשרד פרסום. "חשבתי שזה ממש מגניב", סיפרה לי תקציבאית ממשרד פרסום. היא חשבה שיהיה כיף, שלעבוד בפרסום זה Non-work. ואז היא התקבלה לעבוד כתקציבאית, וכבר חמש שנים יוצאת בחושך מהמשרד המעוצב והמגניב, עם תלוש משכורת לא נדיב, וחושבת - זה לא באמת מגניב.

אין פלא. זה ממש לא פשוט לבחור מקצוע. גם זה, כמו מבחני בגרות בספרות, לא פיקניק. הגיל צעיר, לחץ הבחירה רב, ולא לכולם יש בררה (תלוי בציונים, בתנאי הקבלה, במעמד הסוציואקונומי). אולם מי שמתחיל לצעוד במסלול הזה שנקרא קריירה, צריך לעבוד קשה ולחקור לעומק להיכן הוא נכנס.

קריירה היא כמו נישואים, רק שבקריירה, להבדיל מבשאר תחומי החיים, הארבעים החדש זה לא השלושים של פעם. ובעוד שלפני חתונה אפשר לנסות לחיות יחד ואז להחליט, בקריירה אי אפשר להתנסות במקצוע לפני שלומדים אותו. הדבר היחיד שאפשר לעשות כדי למנוע אסון תעסוקתי הוא לעשות שיעורי בית מבעוד מועד, ואם קשה להחליט לבד - יש יועצים, מכונים תעסוקתיים, ומבוגרים חכמים ומנוסים.

מותר גם לטעות ולתקן: פרק ב' בקריירה

הכרתי מהנדסת מוכשרת כשדה, שעבדה עשר שנים בחברת הייטק. היא הצליחה והרוויחה והגיעה למסקנה שהיא לא יכולה עוד לכבות את יצר הבמה שלה. בגיל 38 התחילה ללמוד משחק, וזאת בידיעה שתעבוד קשה, פיזית ונפשית, שתקריב את אורח חייה הנורמטיבי, ושתתקשה להשתכר. היא לקחה את זה בחשבון, ועדיין רוצה בזה. החלטתה הייתה מושכלת, ולכן היא לא מבכה על מר גורלה אלא מאושרת בחלקה.

כל מי שאי פעם דפק מסמר בגובה לא נכון כי התעצל למדוד, יכול לעבור ליד התמונה ולהצטער על התוצאה שוב ושוב. לחילופין, הוא יכול להסיר את המסמר, למדוד - הפעם כראוי - ולתלות מחדש.

כך גם בקריירה: אדם יכול להמשיך לבכות על מר גורלו במקצוע לא מתגמל, בתפקיד משעמם או בחיים הקשים שבחר, והוא יכול גם לעצור רגע ולחשוב: מה אני יכול לעשות כדי לשנות? אילו כוונונים קטנים או שינויים גדולים אני יכול לעשות?

בנקודה זו יש לעשות בדיקות חשובות אף יותר: למה משתמע השינוי? מה הרווחים שלו, ומה המחירים הכלכליים, המקצועיים והאישיים? ולאור זאת - האם השינוי הזה נכון לי? למשל: האם אני באמת רוצה ומסוגל להתחיל מאפס ללא ניסיון, בגיל לא צעיר, בשכר לא גבוה, כשהתחרות בתחום גבוהה ויש צעירים ורעבים סביבי?.