הרס מנגנון אכיפת הדין הפלילי

פרופ' יורם שחר, משפטן ואיש אקדמיה רציני, מהלל את הקמת הסנגוריה הציבורית, לפני כמעט שני עשורים, כ"נס החסד האחרון שהאיר את מערכת הפלילים בישראל". במאמר קצר שפרסם לפני כשבועיים במהדורה המקוונת של כתב העת "משפט ועסקים", של בית-הספר למשפטים במרכז הבינתחומי, מצביע שחר על הסנגוריה הציבורית כעל אור אחד באפילה הכללית הקרויה מערכות אכיפת החוק הפלילי בישראל. מלבדה, הכול חושך.

ואולם בקריאתו לחולל רפורמה בשורות מערכת התביעה, בדמות אימוץ המבנה הארגוני המצוי בסנגוריה הציבורית, דומה שנפלה שגגה תחת ידו של המשפטן החריף והידען.

תבנית עבודתה של הסנגוריה הציבורית מבוססת על "גרעין קטן של עובדי קבע", כלשונו של שחר, "הממחה את עיקר משימות הייצוג לעורכי דין פרטיים". מתוך שאיפה אקדמית מובנת לאסתטיקה רעיונית ואחידות מבנית, את אותה תבנית קורא שחר להחיל גם על הפרקליטות.

אם תאומץ הצעתו של פרופ' שחר, פירוש הדבר הוא הפרטת עבודת התביעה. מיקור חוץ, בלשונו המכובסת של משרד המשפטים, שהקים יחידת מיקור חוץ - לא לתביעות פליליות חלילה, אלא לטיפול בסוג מסוים של תביעות אזרחיות, שגרתיות ונעדרות מורכבות. את הרציונל שהוביל למסקנה שאת התיקים המורכבים, לצד סמכויות הפיקוח, יש לשמר בידי המדינה, ניתן למצוא בדיונים שנוהלו בזמנו בין הנהלת המשרד לבין ארגון הפרקליטים, שתיפקד אז כשומר החותם של האינטרסים הממלכתיים.

אבל בין טיפול בתביעות אזרחיות שהמדינה צד להן, בין כנתבעת בין כיוזמת ההליך, לבין הפרטת מערכת האכיפה הפלילית, אין ולא כלום. נניח שתאומץ הצעתו של שחר, כיצד המנגנון יתנהל? המשטרה מבצעת חקירות, ומעבירה את התיקים - ברובם לתביעה המשטרתית, ובחלקם לפרקליטות - לצורך קבלת החלטה אם להעמיד לדין או לגנוז את התיק.

אם התיק יעבור לעורך דין פרטי, המוטיבציה שלו תהיה להגשת כתב אישום, לא לגניזה. שהרי שכר-הטרחה שהוא יזכה לו מקופת המדינה יהיה גדול יותר אם יצטרך גם לנהל את התיק בבית המשפט. התוצאה תהיה עלייה בשיעור הגשת כתבי אישום, על חשבון סגירות תיקים כיום, מטעמי חוסר ראיות או היעדר עניין לציבור.

המדינה אינה רשאית להפריט סמכויות שלטוניות

דיון מרתק בדינמיקה הזו ניתן למצוא בפרשת הניסיון להפריט את מערכת הכליאה בישראל. פסק דינו של בג"ץ, שפסל את החוק המאפשר להקים בתי סוהר בבעלות פרטית, מותח קו גבול ברור שמעבר לו המדינה אינה רשאית להפריט סמכויות שלטוניות, בוודאי לא כאלה הכרוכות בהפעלת כוח אכיפה - בין אם בניהול משפט פלילי ובין אם בכליאה.

הדיון המשפטי ההוא נסמך גם על הניסיון שנצבר בנושא זה בארה"ב, שם הביאה הבעלות הפרטית על בתי הסוהר לעלייה בהיקף החקיקה הפלילית, בשיעור ההרשעות ובאורך תקופות המאסר הנגזרות על עבריינים: התברר שתאגידים המחזיקים בבעלות על מתקני הכליאה נהנים משדלנות אפקטיבית במסדרונות השלטון, הדואגים להרחבת הביזנס.

שחר מונה את היתרונות הגלומים בחילופי תפקידים לאורך הקריירה בין תובעים לסנגורים, ומוצא פגם בבחירתם של אנשי הפרקליטות להיות "תובעים לחיים" לאורך כל חייהם המקצועיים, באותה מידה שהוא מוצא פגם בהיותם של משפטנים אחרים "סנגורים לחיים".

הגזירה השווה הזו אינה במקומה. סנגור פלילי, בין אם הוא איש הסנגוריה הציבורית או השוק הפרטי, מחויב אך ורק לעניינו של הלקוח הספציפי שאותו הוא מייצג. עניינו מתמקד בהגנה על החשוד או הנאשם, בזיכויו או בהפחתת אשמתו ועונשו במידת האפשר.

פרקליטים, לעומת זאת, אמונים על האינטרס הציבורי. במקרים רבים אין קורבן עבירה קונקרטי, כמו בעבירות שלטוניות שהציבור בכללו הוא קורבנן. הפקדת האינטרס הציבורי הערטילאי, הנבנה נדבך על גבי נדבך כאתוס ארגוני בשורות התביעה, בידי עורך דין פרטי, יוביל להרס מנגנון אכיפת הדין הפלילי.

לא בכדי, גם כללי המשחק הראייתיים באולם המשפט אינם שווים בין התובע לסנגור. בעוד שהתובע צריך להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר, די לסנגור ליצור ספק שכזה בראיות כדי להביא לזיכוי. באותה מידה, אין לגזור גזירה שווה בין המבנה הארגוני של הסנגוריה הציבורית, מוצלח ככל שיהיה, לזה של הפרקליטות.