למה אני מפחד מרני רהב

רני רהב מפחיד אותי; דמותו, אישיותו, נוכחותו מלאת הניגודים: גדל-גוף אבל בעל קול מאנפף, צווחני משהו. ממרר בבכי רגע אחד, מאיים באגרסיביות ברגע השני. כל אלה הילכו עליי תמיד אימים.

בפעם הראשונה נתקלתי ברני רהב במסיבה אצלו בבית, בסביון, לפני כעשור. נקלעתי לשם לגמרי במקרה. עד לאותו רגע שבו נפגשנו אצלו בבית, לא היה לי מושג מיהו רהב. לא שמעתי עליו קודם לכן. אבל ברגע שידעתי מיהו רני רהב, וראיתי אותו עומד מולי בגודל טבעי, תחושת אי-נחת קשה פשתה בכל חלקי גופי. אז התחלתי לפחד מרני רהב.

לאחר מכן יצא לי להיתקל בו עוד כמה פעמים, אם במסעדת "הקנטינה" בתל-אביב, אם במקומות אחרים. בכל פעם תחושת האי-נחת הזו הלכה ונעשתה קשה יותר. נוכחותו שיתקה אותי. גם לאחר שהיה עוזב את המקום, המשיך להטיל עלי מורא. רוחו, ישותו, כמו מרחפות מעליי באוויר החדר.

קשה לי לנסח מה בדיוק הפחיד אותי, ומה מפחיד אותי היום ברני רהב. אבל גם בשעה שאני כותב שורות אלה, אני מפחד.

יכול להיות שאני מפחד ממנו, כי רני רהב מצטייר בעיניי כ"אל נקמות" (ירון לונדון ורענן שקד שבעו ממנו מרורים). הוא תמנון שידו בכול. ומאוד יכול להיות שהשילוב הזה של הון-שלטון-תקשורת הוא שמעורר בי פלצות (אני זוכר את אהוד ברק ואמנון ליפקין-שחק עומדים אצלו על המדשאה, אוכלים אמפנדה כאילו אין ייאוש בעולם).

שאלתי את עצמי אז את אותה שאלה שאני שואל את עצמי היום: מיהו האדם הזה ואיך הוא הגיע למעמד שהגיע? ומה הדבר אומר עלינו, הישראלים, כאנשים, כבני אדם, כאומה. איך מישהו כמו רני רהב, לא משכיל במיוחד, לא רטוריקן מרשים במיוחד, נעשה ל"יחצן של המדינה", לסלבריטאי-על, מעין "אח גדול" שחולש על אימפריה עסקית המייצגת כ-120 חברות, ויותר מכך, על רשת סבוכה, ענפה ומסועפת של "קשרים".

היום רהב הוא לא "רק" נציגם וחברם של שועי האומה (פוליטיקאים, אילי-הון, בדרנים, אנשי מערכת המשפט ואכיפת החוק, אנשי תקשורת). היום רהב הוא גם "טאלנט". נסיך הפריים-טיים. שופט ב"הכוכב הבא" ואפילו דמות ב"ארץ נהדרת". עכשיו כל בית בישראל יודע מיהו רני רהב. האיש שעד לא מזמן משך בחוטים מאחורי הקלעים, העביר את עצמו למרכז הבמה.

האלהה ליחצן, ללופט-געשעפטן

למה העביר את עצמו למרכז הבמה? כי רהב יודע מה "מדהים" את הציבור ומה "לא מדהים". הוא יודע מה הציבור צריך. הציבור צריך את רני רהב.

למה? כי רהב הוא ההשתקפות במראה של ישראל העכשווית. אצל רהב, כמו אצל חלקים גדולים בציבור הישראלי, קיטש, לאומנות ומיליטריזם משמשים בערבובייה. שנאת האינטלקטואלים ואהבת הכוחניות, השררה.

רהב הוא הפנים של המדינה. מדינה שעושה האלהה ליחצן, ללופט-געשעפטן.

במבט ראשון, רהב יכול לעורר אמפתיה מסוימת: חיתוך הדיבור הילדותי, מחוות הגוף האנדרוגיניות, ההתרגשות העזה שאוחזת בו ומעבירה רעד בגבו בכל פעם שהוא נלהב, אם מכעס ואם מעונג מזויף, ריק מתוכן. האופן שבו הוא מפלבל בשפתיו או משרבב החוצה את לשונו. כל אלה משווים לו איזה דימוי של ילד מגודל שהפריים-טיים הישראלי הוא מגרש המשחקים שלו. אבל זו אשליה, מקסם-שווא.

רהב אינו סתם בלתי מזיק. אנשים מפחדים מנחת לשונו. עיתונאים מתקפלים בפניו. ומגרש המשחקים הפרטי של רני רהב לא תחום רק לפריים-טיים. הוא חולש על חלקים נרחבים של התעשייה הישראלית.

רהב הוא מלך הריק, הכלום, הישראלי. ואם רק נמשיך ונאפשר לו, הוא יבלע את כולנו.