המורה, רני רהב איים עליי!

אם היה לי שקל על כל עיתונאי שטוען כי רני רהב לא הפנים-לא מבין-לא שורד את השפעת הרשתות החברתיות על המדיה והשיח הציבורי, הייתי יכול לקנות איזה שלושה סנדוויצ'ים ברולדין (סביבות ה-100 שקל, לא?)

רהב, ובכך אין לאיש ספק, השתנה לנו בשנה האחרונה: מתמנון רב-זרועות, שפועל בעיקר מאחורי הקלעים, לחיה פראית שנהנית להתפלש בבוץ ומגוננת באכזריות אלימה על הטריטוריה שלה. ההיפופוטם, לדוגמה, אם להמשיך עוד רגע בטיול במחוזות "נשיונל ג'יאוגרפיק", נראה אולי לא מזיק במיוחד עם בטנו הגדולה - אבל, ניסיתם פעם לקפוץ לבריכה שלו? אני מניח שלא. לא אם אתם עדיין בחיים, ולא אם כל איבריכם עדיין מחוברים היטב לגופכם.

זה בדיוק רהב של השנה האחרונה, במילותיו הוא: עין תחת עין, שן תחת שן. אפשר לסלוד מזה, אפשר לצקצק בלשון ולקרוא להחרמתו - אבל אי-אפשר לטעון, לתפיסתי, שאין כאן הבנה של העולם החדש. עולם שבו נרמסו הגבולות, עולם שבו יום אחד אתה כותב אייטם, וביום אחר - אתה האייטם.

אם רהב מאיים על עיתונאים, הוא עושה זאת בנשקם הם - מילים. להם יש במה - ולו במות. וההמונים ישפטו, כמובן. האם זה נעים? לא. האם זה מכובד? לא יודע. אבל, זה לא פחות מהוגן. פייר-פייט.

עברו-חלפו לחלוטין, אם היו בכלל כאלה, הימים שבהם עיתונאים היו יכולים לכתוב מה שבא להם מתוך בועה מוגנת. היום אתה כותב - ועשר דקות אחר-כך מישהו מאשדוד או חיפה או ירושלים או קיבוץ חניתה קורע לך את הצורה בפייסבוק ו/או טוויטר. ככה זה. רהב הבין את זה. מי שעדיין מחפש את הדרך חזרה, לימים ההם של "עיתונות חופשית" - הוא השמרן, המקובע, "הדינוזאור". לא רני רהב.

יש יותר מקורטוב צביעות בפרסום הקלטת השיחה בין רהב לעיתונאית "דה מרקר", שרון שפורר. בואו אגלה לכם סקופ במחירי קופיקס: עיתונאים ויחצ"נים מאיימים אלה על אלה כל הזמן, 24/7. אתה רואה סקופ אצל המתחרה - קופץ לך פיוז. הוא רואה ידיעה לא מחמיאה על לקוח חשוב - קופץ לו התלת-פאזי.

הרבה מילים נאמרות, המון אמוציות מקבלות צו 8. בסופו של יום, העיתונאי עדיין מחויב לכתיבת מה שנראית לו כאמת בשעתה, שעה שהיחצ"ן עדיין מחויב לשרת את הלקוח שלו בצורה שנראית הכי טובה לשעתה.

אם מסתכלים על זה ככה, ומנטרלים את כל רעשי הרקע (הרועמים לפעמים, יש להודות), מתקבלת תמונה של גורמים בשיתוף-פעולה אינטרסנטי. ככה זה גם אמור להיות, כשכל צד שומר על עצמו ועל האמת שלו.

רהב יודע שבחיים לא אעשה לו הנחות בעניין נוחי דנקנר, אבל גם שתמיד אשמע את הצד שלו, ואם אחשוב שהוא צודק, אשקול שינויים. אני יודע שהוא עלול, אם יצטרך, לא לדייק בעובדות או בפרשנויות על דנקנר, אבל גם שחובתי לבדוק כל מלה שיוצאת מפיו בקפידה. יש איומים, יש מתח, אז מה.

הדבר היחיד שבאמת מפריע לי ברהב החדש הוא ההתגוללות שלו על אזרחים מהשורה, בקללות ובאיומי גיהנום. זה לא צודק בעיניי, משום שלאזרח "הפשוט" אין במות כמו לרהב.

עיתונאים? סיפור אחר. עיתונאים צריכים ללמוד להתחשל, לשרוד בעולם שאין בו מחיצות. גם משתמשים "פשוטים" בפייסבוק צריכים ללמוד להיזהר בלשונותיהם, אבל מוסרית לא נראה לי שמתקפה אישית מרני רהב היא עונש מידתי בשבילם.

זה הכול. טיל רעל מישהו?